בשבע מהדורה דיגיטלית

רינה אריאל: "זה הבית שלנו"

רינה אריאל מתארת את רגישותה של הלל הי"ד דווקא לחברות שנדחקו לשוליים, ומספרת על החיזוקים שקיבלה השבוע מעם ישראל

רבקי גולדפינגר , א' בתמוז תשע"ו

ראש הממשלה ושר הביטחון בביקור תנחומים אצל משפחת אריאל
ראש הממשלה ושר הביטחון בביקור תנחומים אצל משפחת אריאל
צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

בית משפחת אריאל בקצה קריית ארבע היה השבוע מלא מפה לפה במנחמים שעמדו דוממים, מחו דמעה והתקשו לקבל את רוע הגזרה.

המנחמים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים, חיבקו והביאו עמם מכתבי תמיכה להורים השכולים, מקווים שהמילים החמות יאחו את הלב השבור. ערימות של משחקים, בובות וממתקים לאחיותיה הקטנות של הלל הי"ד נערמו ברחבי הבית.

"תגידי לי שם של מקום בארץ - וגם משם הגיעה אלינו משלחת. עם ישראל הוא עם נפלא", מציינת האם רינה אריאל בהתרגשות. "עמק יזרעאל, אופקים, יסוד המעלה, תל אביב ומאיפה לא. המונים מגיעים. אומרים לנו 'אנחנו איתכם'. יש פה עם בריא שמבחין בין אמת לשקר. הגיעו לכאן ראש הממשלה, הרמטכ"ל, הנשיא וגם שני הרבנים הראשיים, שר הביטחון, שרים, חברי כנסת, כולם היו פה - אבל יותר מכולם, דווקא עם ישראל שמגיע בהמוניו נותן לנו את הכוחות שלא להתרסק", היא מציינת. "לצערי, נכנסנו למשפחת השכול. מגיעות לכאן אימהות ומספרות על האובדן שלהן, על ההתמודדות, הן מחבקות, מזילות דמעה והולכות. זה נותן לי כוח".

מי הייתה הלל הי"ד?

"הלל שלי, פרח בת 13 וחצי שרק התחילה ללבלב, יפהפייה", היא אומרת וקולה נסדק. "ילדה מדהימה עם יושרה פנימית והמון שקט, ומצד שני המון חוסן פנימי. תמיד שמה לב, כבר כילדה קטנה, לבנות שלא היו מקובלות בחברה. תמיד עטפה וחיזקה אותן. בתור מתבגרת היא אף פעם לא התווכחה איתי, לא ביקשה שום דבר לעצמה. לא קניון ולא 'אמא, תקני לי'. היו לה הרבה תוכניות ולא חלמנו שרוצח ערבי מוסלמי יבוא ויגדע את הכול. אני מתגעגעת לחיוך שלה".

ביום חמישי שעבר נסעה רינה אריאל, עובדת סוציאלית במקצועה, לעבודתה בירושלים. בדרך קיבלה טלפון בהול שדיווח על חשד לחדירת מחבל באזור ביתה שבקריית ארבע. "הייתי בדרך לעבודה בירושלים, התקשרו אליי כדי לספר שהייתה חדירה. לאט לאט העניינים התבהרו והבנתי מה קרה. הגעתי לבית החולים ושם די מהר נקבע מותה", היא נאנחת.

"רק עכשיו אנחנו מתחילים לקלוט איזה נס קרה לנו", היא אומרת. "שתי האחיות של הלל ישנו יחד איתה בחדר. הן הלכו למסגרות לא הרבה זמן קודם לכן. אם הן היו נשארות בבית היה מתבצע שם טבח נוראי. המחבל חיפש בבית עוד קורבנות, וגם כשבעלי עמיחי נכנס הביתה הוא קפץ עליו. אמרתי לבעלי שזה כפשוטו 'להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות'".

"ביום אנחנו עם האנשים. הלילה זה הזמן של הבכי והדמעות. בלילה כשאנחנו לבד אנחנו מתפרקים בבכי, אבל אנחנו לא יכולים להתרסק, אסור לנו", היא אומרת וקולה רועד. "אנחנו מרגישים שליחים, שליחים לחזק את הביטחון באזור, לחזק את הקהילה היקרה שלנו. אנחנו לא הראשונים ולא האחרונים שמשלמים מחיר כל כך יקר. כמה אנשים נרצחו בקריית ארבע? כמה דם נשפך? האדמה כאן רוויה בדם יהודי אבל תושבי קריית ארבע חזקים, אנחנו חזקים. אנחנו נמשיך לחנך לאהבה ונמשיך להיות נחושים שזה הבית שלנו".

הלל הי"ד סיימה כיתה ח' וציפתה לתחילת לימודיה באולפנת קריית ארבע. "היא חיכתה כבר ללמוד באולפנה. זה היה החלום שלה. עדיין לא הספקנו לקנות לה תיק חדש לקראת האולפנה", היא נאנחת ומשתפת בדאגתה לילדי קריית ארבע למודי השכול. כששר החינוך נפתלי בנט הגיע (ב') לביקור תנחומים, פנתה אליו וביקשה שידאג לטיפול רגשי לחברותיה של הלל בבית הספר: "גם אתה כמוני קודם כול אבא. אני קוראת לך היום, יש לנו בנות שצריכות חיזוק, שאיבדו חברה. שר החינוך, עזור לנו. יש בנות שיצאו לחופש וצריכות עזרה, הן עברו טראומה. חזקו את הבנות, החברות, את הצוות החינוכי. הרבה אחים ואחיות שכולים יש אצלנו. הלל שמרה תמיד על כל החלשים בכיתה".

ואכן, לאחר ביקור הניחומים פנה שר החינוך לפגישה עם אנשי המועצה ועם הצוות החינוכי של בית הספר שבו למדה הלל. בפגישה נבחנו דרכי הפעולה להמשך הטיפול והתמיכה בילדי האזור.

עם תום השבעה מתכננת משפחת אריאל לארגן עלייה המונית להר הבית בהשתתפות רבנים ואישי ציבור. "הלל נרצחה בלב שלה. הסכין ננעצה בלב האומה, והלב זה הר הבית. אנחנו מתכננים עלייה המונית לזכרה של הלל כדי לצאת בקריאה שהר הבית הוא הלב שלנו. לצערי לי כבר יש חורבן. חורבן הבית שלי מתחיל בבית הלאומי". טרם העלייה ומחוץ להר תתקיים עצרת תמיכה במשפחה ומעמד הכרזת שמו החדש של שער הכניסה להר הבית - 'שער הלל'.

"אבא נגע בלבבות של כולם"

לא הרחק משם, ביישוב עתניאל, יושבת משפחת מרק שבעה על אביהם הרב מיכאל (מיכי) מרק הי"ד, שנרצח בפיגוע הירי בדרום הר חברון יממה אחרי הלל. מחובקים יושבים עשרת ילדיו ומקבלים את אלפי המנחמים. הבת תהילה (14), שנפצעה יחד עם אמה חוי בפיגוע הירי, שוחררה השבוע (ג') מבית החולים הדסה עין כרם. תהילה, שנפצעה באורח בינוני עד קשה, נותחה בבית החולים ומאז הוטב מצבה והיא מתאוששת.

"תמיד ידעתי שהוא אבא שלי, הכי אבא שלי בעולם", מספרת הבת אורית בת ה‑17, תלמידת אולפנת אבן שמואל. "אבא עשה תמיד הכול כדי שנהיה מאושרים. אבא דאג לי והיה שם בשבילי, אבל תמיד ידעתי שהוא הרבה מעבר לזה. אבא מיוחד כזה. אבא גם של אחרים, של הכלל, של התלמידים בישיבה ועוד אלף ואחד דברים. אנשים היו מתייעצים איתו, מבקשים עזרה ממנו. כמו שהוא חיזק אותי כשהייתי צריכה - ככה הוא חיזק אחרים, פשוט היה אדם גדול. הוא הצליח לגעת בלבבות של כולם. בן אדם עם אור גדול בעיניים".

"את רואה שאנחנו האחים שונים אחד מהשני, אבל אבא חינך אותנו שצריך לקבל את כולם, צריך לאהוב כל אחד. הוא ידע להכיל אותנו כמו שאנחנו. זה החינוך של אבא, זה מה שמחזיק אותנו גם עכשיו". למרות האובדן הגדול אורית מציינת כי "אבא לא היה מסכים שנישבר. הוא חינך אותנו שאנחנו הכי חזקים בעולם. עכשיו אנחנו כל האחים יחד, נותנים כוחות אחד לשני, משתדלים להיות חזקים", היא אומרת. "גם עם ישראל עוטף אותנו. איזה עם יש לנו, מדהים. זה כל כך מחזק אותנו. הגיעו אנשים מכל הארץ ומחו"ל, ממיאמי באו במיוחד לאבא. באים לשמוע איזה אדם טוב אבא היה".

שלושה ימים לאחר הפיגוע הרצחני התאספו ילדי משפחת מרק ליד מיטת אמם חוי בבית החולים ונאלצו לבשר לה כי בעלה נרצח בפיגוע. "עם אמא יש לנו ניסים מטורפים", אומרת אורית בהתרגשות. "מאמא שכמעט מתה לנו אנחנו רואים אמא גיבורה, מדברת וחיה. בכלל, עצם זה שאמא איתנו - זה נס גדול. בהתחלה הרופאים הכינו אותנו לרע. אף אחד לא האמין שהיא ככה תתאושש. אבא כנראה הגיע למעלה ותקתק עניינים וגם התפילה של כולם עושה את שלה".

בין אישי הציבור הרבים הגיע השבוע (ד') גם שר הביטחון אביגדור ליברמן לנחם את משפחת מרק. בני המשפחה הביעו את דרישתם לפעול לעצירת הטרור, וליברמן הבהיר למשפחה השכולה כי הוא לא מתכוון להיות פסיבי. "יש לבנות ולדאוג לביטחון", אמר ליברמן. אורית מתארת פגישה פתוחה שבה העלו הילדים את תחושותיהם הקשות: "אמרנו לשר הביטחון שאנחנו רוצים להרגיש יותר בטוחים. זו מציאות בלתי אפשרית. בכביש 60, בכמה מטרים ספורים, כל כך הרבה אנשים נרצחו - זה לא הגיוני. נכון, אנחנו אנשים חזקים, אבל יש גבול כמה אדם יכול לשאת. ביקשנו ממנו שיעשה כל מה שהוא יכול כדי להחזיר את הביטחון לאנשים. סיפרנו לו איך כל יום שישי אנחנו שומעים את המואזין שצועק 'אִטבח אל-יהוד'. השר ליברמן הקשיב והבטיח לנו שיטפל בהסתות".

אורית, שזוכה יחד עם משפחתה לחיבוק חם ואוהב מתושבי יישובה מוכה הטרור, מביעה את הערכתה הרבה ומבקשת למסור להם מסר של חיזוק: "אבא תמיד אמר לנו שלכל כדור יש מטרה. אם היישוב הזה צריך לשרוד בלי אבא שלי, אם ככה נגזר - אז נעשה את זה. מי אנחנו שנשאל למה? זו המציאות. אנחנו חייבים להיות חזקים גם כשזה נראה עכשיו כמעט בלתי אפשרי. הכאב שלנו חזק ועמוק, אבל יגיע הרגע שנצטרך לשאול את עצמנו: אוקיי, זה כואב, אבל מה אנחנו עושים עם הכאב הזה? נצטרך ללכת למקום של צמיחה", היא אומרת וקולה נשנק. "השאיפה היא לנסות לראות איך אני מחר אדם טוב יותר. איך ניקח מהתכונות של האבא המדהים והצדיק שלי ונפיץ הלאה. אבא היה כל כך גדול".

rivki@besheva.co.il