ארמון במעברה - סיפור לשבת

בגיל 15 התחתנה מזל עם שלמה שייעדו לה כבר בגיל שלוש כמנהג יהודי תימן.

עודד מזרחי , ח' בתמוז תשע"ו

סיפור לשבת אילוסטרציה
סיפור לשבת אילוסטרציה
(פנימה יח"צ)

בהיותה בת 16 נולד לאושרם הרב בנם הבכור חיים.

למרות חיי המעברה הקשים, שמחו בחלקם בהגשמת חלום ארץ הקודש.

במעברה פשטו מחלות, בעיקר בקרב הילדים. כשהגיע התינוק לגיל חצי שנה, חלה במחלת ילדים ואושפז.

מדי בוקר הגיעה מזל לבית החולים ושהתה כל היום ליד מיטת בנה. היא טיפלה בו והתפללה לבורא העולם שירפאהו, ובערב שיתפה את שלמה במצבו. חלפו כארבעה חודשים והתינוק הלך והבריא. האם הבינה משיחת הצוות הרפואי שהוא עומד להשתחרר.

כהרגלה מדי יום הגיעה לבית החולים. היא נכנסה לחדר בנה ומצאה מיטה ריקה. "היכן התינוק שלי?" שאלה את האחות. האחות הצביעה על חדר הרופא וציוותה עליה לגשת לשם. מזל הייתה בטוחה שמכינים אותו לשחרור ונכנסה לחדר זורחת משמחה.

מאחורי השולחן ניבטו אליה פניו החמורות של הרופא. הוא ביקש שתשב, ואז נאנח ופניו המרצינות מחקו את חיוכה.

"אני מצטער, גברת צעירה", אמר בחשיבות, "הלילה מצבו של תינוקך החמיר והוא נפטר... עשינו הכול כדי להצילו. הוא לא שרד את המחלה כמו תינוקות רבים".

מזל הוכתה בהלם ופרצה בבכי קורע לב. האחיות נכנסו בזו אחר זו לנחמה, כמורגלות במעמד הזה, האחת עם כוס מים והאחרת עם ממחטת בד. הן ליטפו את פניה ומחו את דמעותיה באומרן: "את צעירה ועוד יהיו לך ילדים רבים. יש ילדות בגילך שעדיין לומדות בבית ספר".

לאחר שנרגעה מעט הכריזה: "ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך". כך למדה מאבותיה ומדודתה שגידלה אותה כבת לאחר שהתייתמה.

היא יצאה לחניה לחפש מונית לביתה, כשהיא מרת נפש מהאסון שהתרגש עליה. בעודה בוכה התקרבה למונית חונה. היא זיהתה את הנהג סאלם-יהודה, שכנה המכובד שהשליט סדר במעברה. הוא שאל לפשר בכייה. מזל סיפרה לו מה אירע כאשר בכייה גובר.

הסיפור לא הריח טוב לסאלם-יהודה, אדם בגיל העמידה וותיק בארץ הקודש. הוא יצא מהמונית בטריקת דלת וביקש ממזל להתלוות אליו למחלקה ולהראות לו את הרופא. הוא נכנס למחלקה בפנים זועמות, גופו החסון הטיל מורא על הנוכחים. מזל נשרכה אחריו. כעבור רגע לחשה לסאלם-יהודה: "הנה הרופא".

סאלם-יהודה התקרב אליו וצעק: "איפה הגופה של התינוק? אנחנו חייבים לקבור אותו בעצמנו!"

הרופא נבהל, אך התעשת ואמר: "בוא אדוני, ניכנס לחדר".

בחדר הסגור שאג סאלם-יהודה: "תראה לנו את הגופה!"

הרופא החל לגמגם : "חברה קדישא... הרב של בית חולים... קבורה..."

סאלם-יהודה אחז בחוט הטלפון, תלשו מהקיר ואיים על הרופא שאם לא יספר מה קרה לתינוק הוא יחנוק אותו עם הכבל ומוכן ללכת לכלא על כך. הוא הקיף את צווארו של הרופא עם החוט...

בראות הרופא כי כלתה אליו הרעה, גמגם: "התינוק לא ממש מת. מצבו החמיר והעברנו אותו לבית חולים בחיפה. יש שם מכשירים מתקדמים ורופאים מומחים..."

סאלם-יהודה שחרר את אחיזתו מצוואר הרופא וצעק: "תכתוב מכתב לבית החולים הזה, ותדרוש שיחזירו לנו אותו!"

בידיים רועדות כתב הרופא מכתב. סאלם-יהודה קרא: "תרשום את שם בית החולים". סאלם-יהודה ומזל יצאו מהמחלקה, כשהוא מחרף ומגדף את הרופאים, את האחיות ואת הממשלה.

"מה הממשלה עשתה?!" תמהה מזל.

"אינך מבינה", אמר, "הם גונבים תינוקות ומוכרים אותם לחשוכי ילדים".

את מזל לא עניין דבר זולת תינוקה. היא רצה אחריו בכוחות מחודשים.

סאלם-יהודה הסיעה במוניתו לתחנת האוטובוס וציידה בכסף לנסיעה.

מזל היטלטלה בדרך משובשת, שאת חלקה עשתה ברגל כדי להותיר כסף לחזרה. נעלה נקרעה והיא קשרה אותה בחוט שמצאה.

בחצות הגיעה לבית החולים כשהיא שרוטה וחבולה מתלאות הדרך. בכניסה היו שתי דלתות זכוכית נעולות וכלב שמירה ענקי. אור חלש נראה מבעד לדלתות. מזל ניסתה לקרב את ידה לפעמון מבלי להרגיז את הכלב, אך הוא החל לנבוח. למרות חששה הושיטה את ידה לפעמון. אחות הגיעה לדלת ומבעד לזכוכית הורתה לה שאין להיכנס עכשיו. מזל נופפה במכתב שבידיה, והאחות עמדה בסירובה.

כשהראתה לה את סימני מצוקתה הסכימה להכניסה. אחרי שראתה את המכתב הכניסה אותה לחדר שבו שכבו כמה תינוקות כמו מלאכים קטנים, ובהם בנה. נשמתה חזרה אליה. היא התאפקה שלא להעירו, ורק שאלה בלחש: "האוכל לקחת את בני?"

"רק הרופא שיגיע בבוקר יוכל לשחררו. אינך יכולה להישאר כאן".

מזל הייתה מוכנה לסבול הכול. היא יצאה החוצה לקור העז וישבה במרחק בטוח מהכלב. כאשר החל לנבוח האחות יצאה, וכדי שהכלב לא יעיר את החולים הכניסה אותה והציעה לה כיסא ושמיכה.

באשמורת הבוקר התעוררה מזל בגלל חלום בלהות שלוקחים ממנה את בנה. היא זינקה לחדר, לקחה את תינוקה בידיה וסכר דמעותיה נפרץ. כעבור זמן מה הגיעה האחות עם מכתב בידיה ואמרה: "הרופא חתם. אתם משוחררים".

מזל עטפה את תינוקה בשמיכה וזינקה החוצה כמו חץ שנורה מקשת, יצאה לדרך חתחתים, עם מעט כסף לנסיעות, בלי נעליים, אבל עם אוצרה בידיה. חלק מהדרך הלכה ברגל וחלק נסעה עם נהגים שהתחננה אליהם. לבסוף הגיעה לצריפה הדל, שברגעים אלה נראה לה כארמון.

סופר על ידי סמדר בן שלמה, כלתה של מזל סעידה

ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il