הבעיות בחזקת הגיל הרך
שתי רעות בחזקת הגיל הרך, לפיה במקרה של גירושין הילדים הקטנים עוברים אוטומטית לחזקת האם, וממילא על הבעל לשלם לאם דמי מזונות מלאים. בפועל, בעקבות זאת, גם כשהילדים גדלים הם נשארים אצל האם, כי התרגלו לכך, ופעמים רבות אף פיתחו עוינות מסוימת כלפי האב.
הרעה הראשונה בחזקת הגיל הרך היא שהיא מעודדת גירושין, במתן כוח עודף לנשים המתגרשות, כפי שיוסבר בהמשך. השנייה היא העדר האב מחינוכם של הילדים, שזקוקים לשני ההורים, אף שהם גרושים. הפעם נעסוק ברעה הראשונה.
יחס התורה לגירושין
על פי התורה כאשר בני הזוג אינם מוצאים דרך לחיות בשלום, למרות כל הצער, מצווה להתגרש. אולם פעמים רבות חיי הזוג נקלעים למשבר שניתן לפתור אותו, ורק אם אין מתאמצים להשלים המשבר מוביל לגירושין, והתוצאה היא סבל רב לאיש, לאישה ולילדים.
סקרים שונים מצביעים על כך שכמחצית מיוזמי הגירושים מודים, לאחר כחמש שנים, שמוטב היה להם לשקוד על שיקום נישואיהם. ניתן להעריך שגם מבין המצהירים כי הם מרוצים מהגירושין, יש שמתחרטים בלבם אבל אין בכוחם לעמוד בהבנה הכואבת הזאת, והם אומרים שהגירושין היטיבו להם.
כדי למנוע גירושין מיותרים, תיקנו חכמים את הכתובה. כמו כן מדריכים את בני הזוג שנקלעו למשבר לעשות כל שביכולתם כדי להגיע לשלום בית.
תהליך תקנת הכתובה
יחסים בין בני אדם בנויים על איזון. כאשר האיזון מופר, היחסים מתרועעים. גם בימים שהפרנסה הייתה כרוכה בעבודה גופנית קשה, ולכן מעמדם של הגברים מבחינה כלכלית היה מעל מעמד הנשים, היה צורך למצוא את נקודת האיזון בין גברים לנשים. כך למדנו במסכת כתובות (פב, ב), שבתהליך הדרגתי נמצאה נקודת האיזון המיטבית.
בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תיקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז. בסכום זה אפשר היה לחיות שנה שלמה, וזה עיקר הכתובה. ככל שבני הזוג היו מבוססים יותר, סכום הכתובה שקבעו ביניהם היה גבוה יותר, שכן הוא נקבע במשא ומתן בין משפחות החתן והכלה. חשוב להבין: תקנה זו לא נועדה רק לטובת הנשים, אלא כדי לבצר את מוסד הנישואין. שכן אם יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, גם הנשים יירתעו מנישואין, כי יחששו שמא לאחר שנים בעת משבר הגברים יגרשו אותן. לפיכך תיקנו חכמים כתובה, וקבעו שסכום הכתובה יהיה משמעותי, כדי שיכאיב לכיסו של הבעל ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שימהר לגרש את אשתו.
אולם לא רצו חכמים לכתוב שכל נכסי הבעל יהיו ערבים לכתובה, כדי שלא לפגוע בעסקי המקרקעין שנחוצים לקיום המשק; שאם ידעו הקונים שהקרקע שהם קונים משועבדת לכתובה, יחששו לקנותה.
חיפוש נקודת האיזון בין בני הזוג
אלא שמסופר שם בתלמוד, שמכיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו. הן חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל ייקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תיקנו חכמים שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האישה, וכך גם אם הבעל ייקלע לקשיים, סכום הכתובה מובטח.
אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האישה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס נטו רבים יותר לגרש את נשותיהם. שכן במשך חיי הנישואין כמעט כל זוג נקלע לעתים למשברים, אלא שהואיל והם מבינים את ערך הנישואין, וגם מבינים שהגירושין הם עסק יקר ומכאיב, הם משלימים ביניהם וחוזרים לחיות בטוב. אולם כאשר כסף הכתובה היה מונח אצל הורי האישה, קל היה לו לבעל כעסן לגרש את אשתו בשעת משבר, שכן לא היה צריך להוציא את הכסף מכיסו.
לפיכך, תיקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים נאים. עשירות שכתובתן הייתה גבוהה עשו בו כלי כסף וזהב, ועניות עשו בו כלים פשוטים, ובמקרה של גירושין, הייתה האישה לוקחת את כלי כתובתה ויוצאת.
אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא היו נחשבים בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה הבעל כותב גט לאשתו ואומר לה: קחי את כלייך וצאי.
נקודת האיזון בתקנת שמעון בן שטח
לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו הייתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שהוא נצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה; ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אחר כך, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם הייתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שיכלו להניב פירות לרווחת בני המשפחה).
דוגמה מאלפת מהקיבוצים
בקרב הקיבוצים, בעקבות הפרטתם, התברר שההסתברות לגירושין ירדה באופן מובהק (עבודת תזה של רועי בס מ‑2010 באוניברסיטת חיפה, בהנחיית פרופ' בר אילן ופרופ' פלגי). לפני כן הקיבוץ דאג לכל צורכי החברים, ולהחלטת בני זוג להתגרש לא היה מחיר כלכלי. הקיבוץ דאג לספק לכל אחד מהם דירה, והמשיך לדאוג לצורכי הילדים כמקודם. אולם לאחר ההפרטה, כל אחד מבני הזוג המתגרשים היה צריך לממן לעצמו דירה, ולהמשיך לספק את צורכי הילדים שנעשו יקרים יותר לאחר הגירושין. במצב כזה בני הזוג חשבו פעמיים לפני שהחליטו להתגרש, וחלקם מצאו את הדרך לעבור את המשבר ולהמשיך בחיי הנישואין. רבים מהם מאושרים מכך.
הנזק שבחזקת הגיל הרך
חזקת הגיל הרך העניקה כוח עודף לנשים ופגעה באופן קיצוני באיזון שבין בני הזוג, שכן היא הפכה את הגירושין למשתלמים לנשים, בהיותן בטוחות שבכל מקרה הילדים יישארו אצלן, ואילו הבעל יצטרך לשלם להן דמי מזונות בשווי העלות הממוצעת של אחזקתם – לפחות 2,000 שקלים בחודש לילד. אם לא ישלם, הביטוח הלאומי ישלם במקומו, והבעל יירדף על ידי נציגי החוק שיעקלו את רכושו והכנסותיו לטובת תשלום המזונות. כמחצית מהגברים מרוויחים פחות מ‑7,000 שקלים בחודש, ואם הם צריכים לשלם מזונות לשני ילדים, עליהם לשלם כ‑4,000 שקלים בחודש. לאחר מכן הם צריכים להחזיק לעצמם דירה, לקנות מזון ובגדים, לפרנס את הילדים בעת שהם באים אליהם ולסייע להם במקרים מיוחדים שאינם נכללים במזונות השוטפים. לא פלא שבמצב כזה, קרוב לתשעים אחוזים מתיקי הגירושין נפתחים ביוזמת נשים.
נשים ששונאות גברים, ומתומרצות כיום על ידי ארגונים שונים, יטענו שאכן הגברים אטומים, אלימים, רעים, ומגיע להם להיענש על כל מה שהם ואבותיהם עשו לנשים במשך דורות... אולם אנשים סבירים, אוהבי אדם, מבינים שבשני המינים יש טובים יותר ופחות. וכאשר נותנים בידי הנשים כוח רב מדי בהסכמי הגירושין, אחוזי הגירושין עולים. מתברר שנשים גרושות רבות יטענו שהדבר אינו נכון, שכן הן קרובות אצל עצמן, ולתחושתן הן יצאו מקופחות. אולם נדמה שכל מי שיתבונן ביושר במקרי הגירושין שהוא מכיר, ימצא שברוב המקרים הגברים הפסידו הרבה יותר.
אמנם אם נמדוד את מצבן של הנשים הגרושות לאורך שנים, ייתכן שמצבן פחות טוב. אולם בעת משבר וכעס הנשים שיוזמות גירושין חושבות על השנים הקרובות בלבד, ובטווח זה ידן על העליונה.
קרוב לוודאי שלאחר שחזקת הגיל הרך תבוטל, אחוז הגירושין יפחת. חבל מאוד שיש חברי כנסת טובים והגונים שאינם מבינים זאת, ובינתיים מגבירים את סבלם של הגברים, הנשים והילדים.
שאלה למבינים בעניין כלי מתכות וזכוכית
בפסקה זו הנני פונה למומחים ומעיינים בבקשת עזרה וסיוע בבירור סוגיה. בתקופה האחרונה אני עוסק בלימוד הלכות בשר וחלב ותערובות. מהתלמוד ומהראשונים עולה שכלי מתכת בולעים בדפנותיהם טעם רב מהמאכלים שמתבשלים בהם, עד שגם אם מנקים את הכלים, ניתן לחוש בטעם הבלוע בכלי בבישול שלאחר מכן. ומכיוון שלא ניתן לשער כמה טעם בדיוק נפלט מהם, החמירו להחשיב את כל דפנות הכלי כאילו הן מלאות בטעם, אלא אם כן גוי נאמן טעם את התבשיל ולא הרגיש בטעם האיסור.
לפני כשמונה מאות שנה החלו דיונים על כלי זכוכית, ונחלקו הראשונים בדינם, אם הם בולעים או אינם בולעים. בפועל, על פי בדיקות שנערכו בתקופה האחרונה (בידי הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר), התברר שכלי מתכת וזכוכית בולעים מעט מזעיר, עד שאין שום אפשרות לחוש בטעם הבלוע בכלי.
השאלות:
א) האם חל שינוי משמעותי בהרכב המתכות מאז ימי קדם, או שמא הבליעה המדוברת כוללת גם את הדבוק לכלי, שהיה קשה להסירו בלא חומרי ניקוי מודרניים, שהתחילו להמציאם לפני כמאתיים שנה?
ב) האם ייתכן שהטעם שנבלע בכלים או נדבק אליהם חזק יותר משיעור נפחו, כך שטעמו של גרם אחד כזה חזק פי עשרה מטעמו של גרם שבתבשיל?
ג) מדוע רק לפני שמונה מאות שנה התחילו לדון בכלי זכוכית, האם לפני כן לא ייצרו כלי זכוכית לשימוש מטבחי?
ד) האם אפשר לומר שכלי הזכוכית שדיברו בהם שימשו רק ככלי שני ולא ככלי ראשון שבישלו בו על האש, כי בבישול על האש היה מתבקע? ה) מתי התחילו לייצר כלי זכוכית שניתן לבשל בהם על האש?
לתגובות: [email protected]