חופש אקדמי בעירבון מוגבל

התקינות הפוליטית מונעת ביקורת על דו"ח ביטון, למרות שהוא פוגע לכאורה באופן ניכר בחופש האקדמי

יאיר שפירא , ח' בתמוז תשע"ו

דרישה ששליש מהקורסים יוקדשו לפזורה הספרדית-מזרחית. המשורר ארז ביטון עם שר החינוך בנט
דרישה ששליש מהקורסים יוקדשו לפזורה הספרדית-מזרחית. המשורר ארז ביטון עם שר החינוך בנט
צילום: פלאש 90

מי יכול להגיד ולו מילה רעה אחת על דו"ח ארז ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך? אף אחד. או ליתר דיוק, אף אחד שרוצה לשרוד כאן ציבורית. אשר על כן קראתי, שניתי, חיטטתי ומצאתי כמה דברים. הסכיתו ושמעו.

"חופש אקדמי" הוא מושג אידיאלי הטוען כי בחברה מתוקנת יכול איש מדע לחקור, להסיק ולפרסם את עמדותיו ללא מורא. בשל אותו חופש מדעי ניצבת למשל, בין הממשלה המממנת ובין המחלקות האקדמיות הממומנות, הוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת) הפועלת במסגרת המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג). הות"ת מבטיחה כי שר בממשלה לא יוכל להשפיע על תקציב של מחלקה זו או אחרת באחת מהאוניברסיטאות, ולכן גם לא על תוצאות המחקר.

שר החינוך עומד באופן פורמלי בראש המל"ג, ויש לו השפעה על מינוי חבריה. אך בפועל השפעתו על סדר היום שלה קלושה. משרד האוצר נושא ונותן עם הות"ת על הקצאת משאבים מתאימים ליחידות האקדמיות המעטות שמכשירות כוח אדם חיוני לצמיחת המשק הישראלי. אחרי הכול, הוא מממן את כל שאר היחידות - חלקן בלי כל ערך כלכלי - בכתשעה מיליארד שקלים לשנה.

המבנה הזה, ששומר על החופש האקדמי, לא עוגן מעולם בחוק (הות"ת הוקמה על בסיס החלטת ממשלה). גם החופש האקדמי עצמו לא נזכר בספר החוקים של מדינת ישראל. אבל כמו ערכים אחרים שחשובים לאנשים חשובים, הוא הלך והפך למעין ערך חוקתי, כזה שמקודש בבתי המשפט. הדבר עולה מתוך פסקי דין שניתנו כאן בשנים האחרונות, דווקא על דרך השלילה – מהפעמים שאוניברסיטאות גולגלו ממדרגות בתי המשפט כאשר ניסו להנציח שחיתות כלכלית בשם החופש האקדמי.

דיון כזה נערך לפני כארבע שנים בפני מי שהייתה נשיאת בית הדין הארצי לעבודה, השופטת נילי ארד. לאחר שהאוניברסיטאות הצליחו לצבור גירעון אקטוארי של עשרות מיליארדי שקלים בשל פנסיות תקציביות מנופחות, הצליח האוצר לאכוף עליהן להפסיק להתחייב לפנסיות כאלה לעובדים חדשים. ועד העובדים של אוניברסיטת תל אביב התקומם ופנה לבית הדין האזורי לעבודה. זה קבע כי הדין עם העובדים והורה לאוניברסיטה להעביר רטרואקטיבית את כל הסגל הבכיר לפנסיה תקציבית. האוניברסיטה ערערה לבית הדין הארצי לעבודה, ומשרד האוצר ביקש להצטרף לערעור, כדי להבטיח את הפסקת הקטסטרופה הכלכלית. אך הנהלת האוניברסיטה התנגדה בתוקף להצטרפות האוצר לערעור. בבית הדין היא טענה כי החופש האקדמי שהוענק לה אינו מאפשר למדינה להתערב בהסכמים הכלכליים שלה עם עובדיה.

השופטת ארד דחתה את ההתנגדות וקבעה כי האוניברסיטה אינה יכולה להסתתר עוד מאחורי החופש האקדמי בכל הנוגע להתנהלותה התקציבית.

פסק דין ברוח דומה ניתן גם על ידי נשיאת בית המשפט העליון השופטת מרים נאור. היה זה בעתירה שבה ביקשו האוניברסיטאות להסיר מעליהן כל פיקוח של משרד החינוך, בטענה כי הוא מפר את החופש האקדמי שלהן. "החופש האקדמי אינו חזות הכול ואינו מזבח שניתן להיאחז בקרניו ולהצדיק כל פעולה, תהיה אשר תהיה", כתבה השופטת. אבל הוסיפה גם כי "ליבת החופש האקדמי היא החופש לקבוע את הרכב הסגל האקדמי, את תנאי הקבלה של סטודנטים ללימודים, את תחומי הלימוד ואת אופן ההוראה והמחקר".

הקידוש של החופש האקדמי, שאומר כי המדינה חייבת להעניק מימון לאוניברסיטאות אך אין לה דריסת רגל בכל הנוגע למה שעושים בכסף הזה, מציית כמובן לכלל האורווליאני שהלך והתבסס כאן בשנים האחרונות. זהו הכלל הגורס שנשמת אפה של הדמוקרטיה היא לא לאפשר לאזרחי המדינה להתערב במנגנונים אליטיסטיים שמעצבים את חייהם. בתנועת פינג פונג בין המנגנונים הללו, הולך הכלל המשונה הזה והופך למובן מאליו. באקדמיה מלמדים שאין להתיר לנבחרי הציבור להשפיע על מערכת המשפט, במערכת המשפט כותבים כי אסור להם להתערב באקדמיה, וחוזר חלילה.

עכשיו הגיע הדו"ח של ועדת ביטון שאי אפשר לומר עליו ולו מילה רעה אחת, ופרק שלם מתוכו מוקדש להתערבות בוטה של הממשלה - לא רק בחלוקת המיליארדים למחלקות האקדמיות השונות, אלא בתוכניות הלימודים עצמן. השקר של החופש האקדמי מתנגש עם השקר של התקינות הפוליטית.

כה אמר ביטון: "מוסדות אקדמיים (כולל מכללות העוסקות בחינוך ובמדעי היהדות והרוח) המבקשים לאשר חוגים חדשים, יונחו להבטיח איזון ראוי בתכניות הלימודים ולשלב קורסים על מורשת ספרד ויהדות המזרח בטרם אישורן. השינוי במוסדות האקדמיים הקיימים ואלו שיקומו בעתיד יבוא לידי ביטוי בעניינים שלהלן: בכל החוגים הרלוונטיים (כגון היסטוריה, ספרות, פילוסופיה וכדומה) יוקדשו כשליש מקורסי החובה והבחירה לנושאים על הפזורה הספרדית והמזרחית. קורסים על הפזורה הספרדית-מזרחית יינתנו על ידי מרצים שהתמחו בנושאים אלו. סטודנטים שאינם לומדים מדעי הרוח יחויבו ללמוד לפחות קורס אחד בנושא במסגרת מכסת לימודיהם".

נמצא האחראי על האינטרנט

עשרים שנה עברו מאז פנה שדרן גלי צה"ל רזי ברקאי בשידור חי להפקת התוכנית, ובעוד רוחו סוערת עליו דרש להעלות לשידור את "האחראי על האינטרנט". הדיון נסוב אז על הסכנות האורבות לצעירים ברשת, אך ברקאי לא הבין אז את אופיו של המדיום החדש. הוא לא הבין כי האחראים על האינטרנט הם כולנו ביחד וכל אחד לחוד.

הציונות הדתית ידועה בנטייתה לאיחור אופנתי קל בכל הנוגע לטרנדים ישראליים. כפי שהסתערנו באיחור על בה"ד 1, או על המשרות בתקשורת, כך גם נבחרינו: ח"כ ניסן סלומינסקי, עשרים שנה אחרי ברקאי, מסתער על האינטרנט ומחפש את האחראי.

בהצעה לתיקון החוק להגנת הפרטיות שהגיש לאחרונה, טען סלומינסקי שהחברות שמפעילות מנועי חיפוש ורשתות חברתיות עושות עוול לאזרחי ישראל. בדברי ההסבר להצעת החוק הוא מסביר כי הרשתות החברתיות ומנועי החיפוש נחשבים היום למצרך חיוני שכמעט כל אדם נדרש לו. אך אליה וקוץ בה: "לאחרונה התברר שמנועי חיפוש ורשתות חברתיות אוספות ואוגרות מידע אישי של המשתמשים בהן ועושות בו שימוש מסחרי לצרכיהן... בפעילות זאת אמנם הן מפיקות רווח עצום, אך פרטיותו של האדם המשתמש בהן נרמסת".

מאחר שהדברים הללו התבררו לאחרונה לסלומינסקי, הוא מציע להטיל על האחראים לעניין כמה מגבלות. למשל תקנון מיוחד שיחויבו החברות להציג למשתמש בכל שלושה חודשים, בו הוא מתיר להם לאסוף את המידע אודותיו. אם המשתמש לא יאשר את התקנות, או לא יאשרר אותן אחת לשלושה חודשים, לא יוכלו החברות לאסוף או לשמור את נתוניו האישיים. "אף אם האדם המשתמש לא יאשר את תקנון הפרטיות", קובע סלומינסקי, "לא תימנע ממנו גישה ושימוש באותם מנועי חיפוש ורשתות חברתיות".

סביר להניח שמתישהו בעתיד יתברר לסלומינסקי כי אגירת הנתונים על המשתמשים היא לא רק הבסיס הכלכלי שבלעדיו אין קיום למנועי החיפוש המשוכללים ולרשתות החברתיות הפופולריות (כמו גם לשירותי אינטרנט חינמיים רבים ומגוונים אחרים), אלא גם הבסיס לרבים מהשירותים הכה-פופולריים שהם מספקים לגולשים הרבים. גם הוא יגלה שלאינטרנט אין אחראי. יש בו סכנות רבות, אבל האחראים הם כולנו ביחד וכל אחד לחוד.

הפרצת וגם תבעת?

הסיפור הבא יכול ללמד עד היכן מגיעה הדרישה של אזרחים כי הציבור כולו יקבל על עצמו אחריות לגורלם.

בפני שופטת בית משפט השלום בחיפה התייצב צעיר, שדרש מהעירייה ומאחד מבתי הספר בעיר פיצוי על חבלה שנגרמה לו. מתברר כי לפני שנים מספר, באחד מלילות החופש הגדול, הוא נכנס שלא ברשות לחצר בית ספר אחד. הוא טיפס מעל לגדר שגובהה לפחות שלושה מטרים, ונכנס לחצרו של בית ספר סמוך. שם עלה עם חבר על גג אחד הבניינים וקפץ על צילייה שהייתה פרושה כמה מטרים מתחתיו. באחד מסבבי הקפיצות הצילייה קרסה והוא נחבל קשות בראשו. הוא תבע פיצוי בטענה שבתי הספר והעירייה התרשלו בכך שלא הציבו שמירה במקום כדי למנוע מבעדו להיכנס לחצר, ולחילופין - התרשלו בהצבה איתנה יותר של הצילייה שאותה הוא השחית.

השופטת אמנם דחתה את התביעה, אך החליטה שבהתאם לנסיבות היא לא פוסקת הוצאות משפט נגד הצעיר. האמת היא שבהתאם לנסיבות היא הייתה צריכה להעביר את פסק הדין לעיונה של משטרת ישראל.