מחליפים פרטים

הצעת חוק חדשה מנסה לעשות את מה שנדמה כבלתי אפשרי: להחזיר למשתמשי פייסבוק, גוגל ודומותיהן את הפרטיות

שלמה פיוטרקובסקי , ח' בתמוז תשע"ו

הפרטיות כנראה כבר אבודה. מכונית של גוגל Street View בירושלים
הפרטיות כנראה כבר אבודה. מכונית של גוגל Street View בירושלים
צילום: אורי לנץ, פלאש 90

יש בעולם שני סוגים של תהליכים חברתיים-תרבותיים.

הסוג הראשון הוא כמו מטוטלת. אחרי שהיא נעה בעוצמה לכיוון אחד ומגיעה לנקודת הקיצון, היא מיד מתחילה לנוע בכיוון ההפוך.

הסוג השני דומה למשחת שיניים. הדבר הכי מעצבן במשחת שיניים הוא שאם השפופרת נלחצה ויצאה לך כמות גדולה של משחה, אין שום דרך אפקטיבית להחזיר את המשחה פנימה. התנועה היא תמיד רק בכיוון אחד.

אחת התופעות החברתיות-תרבותיות שנלוות לעידן מהפכת המידע שבו אנו שרויים היא אובדן הפרטיות. בתהליך שראשיתו הייתה בלתי מודעת והמשכו תוצאה של ייאוש מראש, התפרקנו מחומות ההגנה על פרטיותנו. מצלמות האבטחה הפזורות כיום בכל רחוב, חנות ופינה הן הבעיה הכי קטנה. ענקיות הטכנולוגיה העילית כדוגמת גוגל ופייסבוק, ולא רק הן, אוספות על המשתמשים בהן כמויות עצומות של מידע. הן עושות זאת בשלל דרכים, שמעקב אחר הרגלי הגלישה שלכם הוא הזניח מביניהן. על פי פרסומים שונים, שיש להדגיש שלא אושרו, פייסבוק למשל עושה שימוש במידע שנאסף באמצעות המיקרופון של מכשירי הטלפונים הניידים, נתונים מה‑GPS, ההודעות האישיות, החיפושים השונים ואף התמונות שבמכשיר. המידע הרב מנותח באמצעות אלגוריתמים מתוחכמים ולמעשה נמכר הלאה למפרסמים.

נשמע מלחיץ? אולי. הבעיה היא שאתם הסכמתם לזה. לכל אחד מהשירותים הללו יש תנאי שימוש. כולם מאשרים אותם, אך מעטים מאוד קוראים אותם, והתוצאה היא שכולנו מסכימים, אבל לא ממש יודעים לְמה.

ח"כ ניסן סלומינסקי הוא איש אופטימי, והוא ככל הנראה מאמין בכך שהפרטיות שלנו נעה כמטוטלת, ולא כמשחת שיניים. אולי זו הסיבה שהוא יזם את הצעת החוק שנועדה להחזיר לנו את הפרטיות. ההצעה מבקשת ליצור נוהל שבו ויתור על פרטיות ייעשה באופן מודע וברור. בנוסף לכך, ייאסר להתנות את השימוש בשירותים השונים בוויתור על הפרטיות.

האם להצעה יש סיכוי? ספק רב. כל המודל העסקי של ענקיות הטכנולוגיה בנוי על ה"ריגול" הזה. המאבק בכל מקרה יהיה קשה, כי החברות, שמרכזות בידיהן עוצמה רבה, לא יוותרו מהר.

התאגדנו במשרד

כותב השורות הללו הוא חסיד גדול של חופש ההתאגדות בכלל, וחופש ההתארגנות של עובדים בפרט. יחסי עבודה הם מערכת מורכבת ומסובכת שבה יש פער מובנה בין הצדדים, העובד והמעביד. לכן יש היגיון רב בהיתר שהחוק נותן לעובדים להתארגן ובהגנות שהחוק מעניק להתארגנות עובדים.

אולם הצד השני של חופש ההתארגנות הוא החופש להתארגן בצורה שבה אתה בוחר. ומעבר לכך, החופש לבחור אם בכלל להתארגן. כפי שלעובדים צריכה להיות שמורה הזכות להתארגן, כך צריכה להיות שמורה להם הזכות שלא להתארגן. אלא המציאות שנוצרה בישראל הפכה את חופש ההתארגנות לעניין חד כיווני.

למשל, אם אני נציג עובדים שנבחר באופן דמוקרטי לחלוטין, ואני מהרהר, בקול, באפשרות שהארגון היציג שבחרנו לא עושה את מלאכתו נאמנה, אני ככל הנראה אפסיק להיות נציג העובדים. לא מאמינים? תשאלו את מאיר אסור, יו"ר ועד העובדים ב'אגד' בעבר וחבר הוועד בהווה. אסור העז להעלות את האפשרות שאולי ההסתדרות לא מייצגת כיאות את עובדי 'אגד', וכדאי לעבור לייצוג בידי ארגון אחר. העונש המיידי שקיבל אסור מההסתדרות היה הדחה מהוועד.

אסור לא לבד. אסתר אדמון, יו"ר ועד עובדי המעבדות (הבמ"י), עברה חוויה דומה מאוד, ורק בעקבות לחץ תקשורתי בוטלה הדחתה. זאת למרות שנבחרה באופן דמוקרטי לחלוטין. משמעות הדברים היא שבפועל התארגנות במסגרת ההסתדרות היא כרטיס בכיוון אחד. שינוי של בחירת ארגון העובדים הוא קשה עד כמעט בלתי אפשרי.

גם החופש שלא להתארגן הפך בישראל למעשה לאות מתה. שורה של פסקי דין בבתי הדין לעבודה הביאה למצב שבו הזכות שלא להתארגן נשללה מהעובדים בישראל דה פקטו, למרות שהחוק אינו שולל אותה מפורשות.

החוק בישראל קובע כי כדי שארגון עובדים יקבל את הזכות לייצג את עובדיה של חברה, הוא צריך להוכיח כי שליש מעובדי החברה נמנים על חבריו. למה שליש ולא רוב? בגלל שבתהליך של ההתארגנות גיוס רוב הוא עניין מאוד מורכב. מטבע הדברים, ישנם הרבה מאוד חששות, ועובדים רבים שמעוניינים שלא להיות מזוהים כ"טרבל מייקרים" יעדיפו לשבת על הגדר. ההנחה היא שאם גייסת שליש שמוכנים להזדהות כחברי ארגון, בפועל יש לך רוב. אבל מה קורה כשההנחה הזאת לא עומדת במבחן המציאות?

השאלה הזאת נבחנה כמה פעמים בשנה וחצי האחרונות. למתנגדים להתארגנות יש בעיה מובנית, מאחר שאין בחוק הליך שמאפשר התנגדות להתאגדות. חשבו העובדים בכמה חברות והגיעו למסקנה שהדרך להתנגד להתארגנות היא הקמת ועד פנימי. כלומר, הקמת ארגון עובדים של עובדי החברה שאינו קשור לארגון חיצוני דוגמת ההסתדרות. לפחות בשני מקרים גייס הארגון הפנימי יותר חברים מאשר ההסתדרות, אולם בכל המקרים קבעו בתי הדין לעבודה כי הארגון הפנימי אינו מייצג את העובדים אלא ההסתדרות.

החלק המעניין בפסקי הדין הללו הוא הנימוקים. תחילה חשוב להוריד מהשולחן עניין אחד. בכל המקרים שנדונו נקבע בבתי הדין שלא הנהלת החברה היא זו שהנהיגה את הארגון הפנימי. כלומר, מדובר בסכסוך בין עובדים ולא בין הנהלה לעובדים. בפסק דין אחד נקבע כי ארגון עובדים שאינו מעוניין לחתום על הסכם קיבוצי הוא לא ארגון עובדים. משמעות הקביעה היא שלעובדים אין זכות להעדיף עבודה בחוזה אישי על פני הסכם קיבוצי. בפעם השנייה העובדים כבר היו יותר מתוחכמים, והוועד הפנימי העצמאי טען שהוא רוצה לחתום על הסכם קיבוצי. במקרה זה קבע בית הדין הארצי לעבודה קביעה עם משמעויות תקדימיות, לפיה ועד פנימי באופן קטגורי איננו "ארגון עובדים אותנטי". הנימוקים אולי הגיוניים, אבל השורה התחתונה לא. בפועל, המשמעות היא שהעובדים שבויים בידי ההסתדרות.