כעומק החקירה 2

כאשר במקביל לפתיחת חקירה נגד רה"מ מתרחשת פעילות לחידוש המו"מ עם עבאס, החשש מפני סיבוב נוסף של ויתורים טריטוריאליים הופך למוחשי

עמיאל אונגר , ח' בתמוז תשע"ו

מחירה של פגישה בקהיר עלול להיות יקר מאוד. נתניהו ושר החוץ המצרי
מחירה של פגישה בקהיר עלול להיות יקר מאוד. נתניהו ושר החוץ המצרי
צילום: הדס פארוש, פלאש 90

אפשר היה להתייחס לחקירה-בדיקה החדשה סביב ראש הממשלה נתניהו באיפוק ובפיהוק המתבקשים, אלמלא השיחות שקיים השבוע נתניהו עם שר החוץ המצרי, ועם ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר.

הנשיא עבד אל-פתח א-סיסי וטוני בלייר נמנו על השושבינים הראשיים שביקשו למשוך את בוז'י הרצוג והמחנה הציוני לתוך הממשלה, ובכך לשנות את פניה מממשלה לאומית ל"ממשלת שלום". לכך יש להוסיף את הידיעה באתר הסעודי הליברלי 'אלאף', הנחשב לאמין, על רצונו של נתניהו לפרוץ קדימה בתהליך השלום, תוך התנצלות שהוא יתקשה לעשות זאת בהרכבה הנוכחי של הממשלה, ובקשה מהערבים המתונים להפעיל לחץ על הרצוג להיכנס לממשלה לשם ניהול המשא ומתן.

כאשר מתפרסמת ידיעה על חקירת ראש ממשלה לצד ידיעה על נכונותו לבצע "צעדים היסטוריים", ניחוח של אתרוגים רקובים ממלא את האוויר. בסרט הזה כבר היינו עם שרון. גם העובדה שנתניהו עדיין מוכן להפקיד את המשא ומתן בידיו של יצחק הרצוג, גם אחרי פרסום ה"הסכם" שרקח עם מחמוד עבאס, מעידה על ליקוי מאורות ברחוב בלפור.

גם הידיעה שמתרקמת ועידת פסגה בין נתניהו לעבאס בקהיר חייבת להכניס אותנו לדריכות. אירוח פסגה כזאת יעשה טוב ליוקרתו של א-סיסי, אבל אחרי שנתן את חסותו למופע, הוא יהיה מעוניין שהמופע הזה יניב יותר מסתם הבזקי מצלמות. גם הדוכס מרמאללה יטען שאחרי שביצע את המחווה הגדולה והסכים להיפגש עם נתניהו, הוא ראוי לתמורה. מה מסוגל להעניק לו נתניהו? האם יסתפק הראיס בשחרור מחבלים, כאשר שותף סמוי לכל עסקה הוא ארגון החמאס? במצב הביטחוני הנוכחי, נתניהו לא יכול להציע הקלה על תנועת הפלשתינים, ובכך לאפשר למחבלים לפגוע ולהימלט. הסחורה היחידה באמתחתו היא כרסום באחיזתנו ביהודה ושומרון. לכן העננה המשפטית החדשה על ראש הממשלה רובצת גם עלינו, ויש לקוות שתחלוף במהרה.

דכדוך בלי תקווה

עדיין לא ברור האם וכיצד תושפע מערכת הבחירות האמריקנית מאירוע הירי בדאלאס שבטקסס, שנגמר ברצח של חמישה שוטרים. האם מחזה האנרכיה ידחוף את הציבור לזרועותיו של טראמפ, בתקווה שישליט סדר? או שמא טראמפ דווקא ייחשב כמי שעלול לשפוך שמן למדורה ועדיף להצביע, גם אם מתוך מיאוס, לגברת קלינטון? כך או כך, הבעיה בארה"ב יותר עמוקה משאלת הזכייה בבחירות.

שלל האירועים השנה ותחושת הקיטוב בארה"ב העלו השוואות לשנת 1968 - אחת השנים הסוערות בהיסטוריה האמריקנית. בשנה זו נרצחו רוברט קנדי והכומר מרטין לותר קינג - מנהיגה הבולט של התנועה למען שוויון לשחורים. זו הייתה שנה של הפגנות אלימות נגד מלחמת וייטנאם, שסר חינה בעיני הציבור האמריקני. שיא השפל נרשם בוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו בשנה זו, עם הפגנות פרועות ואלימות משטרתית.

הנשיא אובמה טוען שאמריקה לא חזרה לימים ההם, ויש הפעם צדק בדבריו. בבית הלבן יושב נשיא שחור, וראש המשטרה בדאלאס דיוויד בראון, שעורר כבוד בהופעותיו בתקשורת, גם הוא שחור כמו ראשי משטרה רבים אחרים. אבל במובנים אחרים המצב דווקא יותר גרוע. ב‑1968 השמאל היה מסוגל לקוות שכאשר אמריקה תסיים את מלחמת וייטנאם היא תחזור לעצמה. בימין דיברו על חוק וסדר. רבים השליכו אז את יהבם על הכלכלה האמריקנית ועל השקעות בחינוך, אשר יתמידו בטיפוח החלום האמריקני וימשיכו לטפח את המעמד הבינוני – אבן היסוד הכלכלית של הדמוקרטיה המערבית.

אמריקה של היום היא במצב יותר בעייתי מכמה בחינות. העימות מול האסלאם הקיצוני לא אמור לדעוך, ואובמה, שנטל על עצמו לסיים את כל המלחמות, נתן ביטוי לכך כאשר עצר למעשה את הנסיגה מאפגניסטן. אפשר להוסיף על הנטל הביטחוני גם את האיומים של רוסיה, שחייבו תגבור כוחות בברית נאט"ו, וגם את האיראנים החביבים, שבניגוד לתקוות שהפריחו אובמה ויחצניו מתמידים במדיניותם התוקפנית.

חלק מהזעם המתפרץ באירופה ובאמריקה כרוך בדעיכת החלום הכלכלי. מעמד הביניים מצטמק, והציפייה שהדור הצעיר יהיה תמיד מבוסס יותר מקודמו נכזבת. אם בעבר בשעות משבר אפשר היה להיאחז בדת או במשפחה כעוגן, אז גם העוגנים הללו נשחקים לאחרונה. סימני שאלה עולים גם לגבי ההשכלה הגבוהה. האוניברסיטאות גובות שכר לימוד אסטרונומי שמעמיס על המסיימים גיבנת כלכלית. במקביל, שוק העבודה כבר לא מסביר פנים, ואינו מבטיח משכורות הולמות שיאפשרו לבוגרי האוניברסיטאות לפרוע את חובותיהם.

אחרי שבוע הדמים, הטונים ירדו זמנית בוויכוח הפוליטי, אבל התחזקה התחושה שיהיה מי שייבחר – קלינטון או טראמפ – הוא לא יהיה מסוגל לאחד את אמריקה ולספק לה השראה. התחושה הזאת מעצימה את האווירה הפסימית בארצות הברית.

להיבדל מן המוסלמים

הקיטוב השורר באירופה ובארה"ב מקשה על הארגונים היהודיים לנווט את דרכם. ליהודים תמיד היה עדיף מצב של קונצנזוס, שאינו מאלץ אותם לקחת צד בוויכוח, אבל הלוקסוס הזה הולך ונעלם.

בגרמניה, בוויכוח סביב האיחוד האירופי, שליח חב"ד נקט צד ברור לטובת האיחוד ולטובת הרב-תרבותיות. באופן כללי, תנועת חב"ד ידעה כבר מימי נפוליאון לשמור על קשרים טובים עם השלטון, כל שלטון, והדבר לבטח מקל על פעילותה הענפה והמבורכת. במקרה הנוכחי, אפשר להבין את השליח בגרמניה - אף שעמדת הקולגות שלו ברוסיה עשויה להיות הפוכה: חב"ד חוששת מגורמים לאומניים. החשש מוצדק, כגון לגבי מפלגת ה‑AFD הגרמנית, שאחד מפעיליה כינה את היהודים "האויב הפנימי" לעומת האסלאם שהוא "האויב החיצוני". חב"ד בגרמניה מתנגדת להטלת הגבלות על המוסלמים, מתוך חשש שהם יפגעו גם ביהדות הדתית - למשל בנושאי שחיטה, חינוך ובתי דין דתיים.

העמדה הזאת מחזקת את גישת הגזרה השווה בין היהדות לאסלאם במערב, שהיא שקרית. היהודי מוכן לכבד תרבויות אחרות, כל עוד תרבותו מובטחת; האסלאם מוכן לנצל רב תרבותיות, אבל שאיפתו האמיתית היא לחד-תרבותיות אסלאמית, גם על חשבונה של היהדות.