יש משפט, אין צדק

לפרקליטות הצבאית, כך נראה, לא אכפת מהמחיר שישלמו מדינת ישראל וחוסנו של צה"ל על משפטו הפומבי של אלאור אזריה

שלמה פיוטרקובסקי , ח' בתמוז תשע"ו

אל"מ יריב בן עזרא
אל"מ יריב בן עזרא
צילום: פלאש 90

ביום ראשון השבוע, בשעה שמונה בערב, פתחו בני משפחתו של אלאור אזריה, לוחם חטיבת כפיר שירה למוות במחבל פצוע בחברון והואשם בהריגה, בקמפיין באתר הדסטארט לצורך מימון הגנתו.

יעד הגיוס שנקבע עמד על 400 אלף שקלים, והזמן שהוקצב להשלמת היעד עמד על 30 יום. בתוך 12 שעות בלבד, עד השעה שמונה בבוקר ביום שני, גויס סכום היעד במלואו. בימים שלאחר מכן קצב הגיוס אמנם פחת, אולם ההמונים המשיכו לתרום. בשעת כתיבת שורות אלה סכום הכסף שגויס עמד על 580,815 שקלים. מספר התורמים לקמפיין עמד באותו זמן על 4,137.

סביר להניח שחלק ניכר מהתורמים מגיעים מקרב הקבוצה שתמכה בחייל כבר מראשית הדרך. אולם לא יהיה מפליא אם יתגלה שחלק מהתורמים הם כאלו שלא הזדהו עם אזריה עם התפוצצות הפרשה. מי שעוקב אחר התנהלות משפטו, בוודאי בימים האחרונים, לא יכול שלא לתהות האם אזריה זוכה למשפט צדק. גם אם אלאור אזריה היה לא בסדר והרג את המחבל הפצוע שלא כדין, ברור לכל בר דעת שלא מדובר כאן בטיפוס עברייני. מדובר בחייל ראוי ולוחם מצטיין. אם לכל עבריין במדינת ישראל מגיע משפט צדק, בוודאי שגם לאלאור אזריה מגיע.

מעידים תחת לחץ

בשורות הבאות לא ננסה לענות על השאלה האם אזריה אשם או זכאי, ונתמקד רק בשתי שאלות. השאלה הראשונה היא תקינות ההליך המשפטי שמתנהל נגד אזריה, והתנהלותה של התביעה הצבאית מול לוחם מצטיין שנקלע לספסל הנאשמים. השאלה השנייה תהיה שאלת המחיר שישלמו צה"ל, מדינת ישראל והביטחון הלאומי על ההחלטה להתעקש לנהל נגד אזריה משפט מלא, באישום של הריגה.

נתחיל בתקינות ההליך. התיק שבנתה התביעה הצבאית נגד אזריה בנוי במידה רבה על עדויותיהם של חבריו לפלוגה, הן במצ"ח והן בבית המשפט. אלא שצריך להיות שוטה גמור כדי לחשוב שבמצב שנוצר אפשר לתת אמון בעדויות הללו. כדי נת להסביר את הבעיה, נזכיר את המונח "זיהום". מתברר שזיהום הוא לא רק מונח רפואי, אלא גם מונח משפטי שמתאר מצב שבו עדים נחשפו בין האירוע ובין מתן העדות לדברים שעלולים לשבש את עדותם, מדעת ושלא מדעת.

מעדויותיהם של מפקד חטיבת יהודה היוצא, אל"מ יריב בן עזרא, ושל המג"ד היוצא של אזריה, סא"ל דוד שפירא, עולה בבירור שנערך לאירוע תחקיר מבצעי. בתחקיר הגיעו המפקדים למסקנות שונות ומשונות על התנהלות האירוע, והמסקנות הופצו לכלל החיילים בגדוד בשיחות של מפקדים. חלק מהחיילים הללו, נזכיר, נקראו אחר כך להעיד במצ"ח על מה שהיה באירוע, ובהמשך עלו על דוכן העדים במשפט.

כל פסיכולוג מתחיל יוכל לספר לכם שהחיילים לא יכולים שלא להיות מושפעים מהתחקיר ומהדיווחים עליו. זה מתחיל ברמה הכי פשוטה. כאשר אדם נמצא באירוע, ואחר כך מישהו מספר לו מה היה באותו אירוע, נוצר בראשו "סלט" שמורכב מהזיכרון האותנטי ומהסיפור המשני. לכן מבחינה משפטית טהורה, מי שאמור להעיד - טוב שלא ידבר עם אף אחד על המקרה שבנוגע אליו הוא מעיד. זה כמובן יכול לקרות רק בעולם מושלם, אבל נוכחות בתחקיר מפורט ושמיעת סיכום תחקיר ומסקנות - זה כבר זיהום רציני מאוד.

אבל הזיהום ברמה הזאת הוא רק תחילת הבעיה. הבעיה הקשה יותר היא שהחיילים, חבריו של אלאור, מעידים במשפט כאילו היו אזרחים רגילים, נטולי לחצים ומשוחררים מכל מרות. בפועל המצב הפוך בדיוק. מפקדיהם הישירים של החיילים, בעבר ובהווה, מעידים גם הם במשפט. חייל שיודע מה העיד מפקדו, והעדויות הרי חשופות לכול ומדווחות באופן שוטף בתקשורת, לא יהיה מעוניין להעיד עדות שסותרת חזיתית את עדות המפקד. למה לו להסתבך? למרות זאת, התביעה לא נקטה בדרך של העדת העדים בסדר רציף מהנמוך בדרגה לבכיר בדרגה. התוצאה היא שכל העדויות הללו אינן עדויות מתוך רצון חופשי.

לא זו אף זו: לאחר עדותו של מפקד הפלוגה של אזריה, תום נעמן, וקמפיין הרשת המפוברק נגדו, יצאו בכירי צה"ל בהודעות תמיכה בנעמן. לו היו ההודעות כוללות רק תמיכה כללית בצורך לתת לכל עד להעיד באופן חופשי, זה לא היה נורא. הבעיה התחילה כאשר אותם בכירים, ובעיקר דובר צה"ל, ציינו כי המ"פ העיד "אמת". אני כמובן לא טוען חלילה שמפקד הפלוגה שיקר, כי אין לי מושג. מי שיקבע זאת הם השופטים בבית הדין הצבאי. הבעיה היא שכאשר קצינים בכירים מבהירים מהי לדעתם עדות אמת, הם משפיעים גם על העדויות שתבואנה, ובתוכן גם עדויות הקצינים הבכירים יותר שנשמעו בהמשך, המג"ד והמח"ט.

המחבלים קלטו את המסר

מי שהיה חייב לדאוג שהעדויות במשפט לא יזוהמו בצורה חריפה כל כך, הם חוקרי מצ"ח ואנשי הפרקליטות הצבאית. קשה להשתחרר מהתחושה שהזיהום הזה אולי נוח להם. זה המקום לומר עוד מילה על הדרך שבה התביעה הצבאית מנהלת את המשפט. מי שעקב אחרי עדות מח"ט יהודה, לא יכול היה שלא לשאול את עצמו לאן נעלמו כאן דיני הראיות. האם בתביעה הצבאית לא שמעו על המושג "עדות שמיעה"?

בנוסף לכך, התביעה, ובראשה התובע שגויס למילואים סא"ל עו"ד נדב וייסמן, עשו בבית המשפט מניפולציות מכוערות כדי להשחיר את דמותם של אזריה והוריו. אביו של אזריה התפרץ באחת ההפסקות ובדם לבו הטיח כמה דברים לא מנומסים במיוחד בוייסמן, אם כי לא היה מדובר בשפה ובסגנון שלא נשמעים מדי יום ביומו בבית המשפט. עם חידוש הדיון, טען עו"ד וייסמן בפני השופטים שהאב "מסית" נגדו ונגד התביעה. ההיטפלות לאירוע הזה עלולה להיראות אולי קטנונית, אולם היא מעידה על הדרך שבה מנהלת התביעה את המשפט.

ומכאן לשאלה השנייה שהעלינו. לאחר שהפרקליטות הצבאית הגישה את כתב האישום נגד אזריה, החליטו השופטים להציע לצדדים ללכת לגישור פלילי, ובעברית: לנהל משא ומתן להסדר טיעון. סנגוריו של אזריה הסכימו לדבר, התביעה השיבה בשלילה. כתוצאה מכך מתנהל נגד אזריה משפט פומבי, ואת המחיר משלמים חוסנו של צה"ל וביטחון המדינה.

הדוגמאות לכך רבות, נביא כאן רק שלוש. הראשונה: במהלך המשפט נחשף בפומבי כי קציני צה"ל הבכירים באיו"ש סבורים שהתרחיש של מחבל שבא לדקור כשעל גופו חגורת נפץ הוא תרחיש לא סביר, שלא צריך להתייחס אליו ברצינות. אני משוכנע, למרבה הצער, שהמחבלים כבר הבינו את המסר, ואין צורך להרחיב.

השנייה: במהלך העדויות נחשף עומק הפער בין הדרך שבה מבינים החיילים את ההתרחשויות ביו"ש ובין הדרך שבה מבינה אותן שכבת הקצונה הבכירה. בין היתר בנוגע לאופי הסיכונים והדרכים להתמודדות עמן, וכן היחס לציבור המתיישבים. חשיפתו של הפער הזה במלוא עוצמתו פוגעת בצה"ל ובחוסנו פגיעה קשה.

השלישית: ניהול המשפט הפומבי גרר תופעות כדוגמת קמפיין ההתרמה למען אזריה. הקמפיין אמנם נוהל בממלכתיות, אולם אין ספק שהוא מעצים את הסדקים באמון הציבורי בצמרת צה"ל. מישהו שם חשב האם התועלת שאולי תצמח מהמשפט שווה את הנזק?

כך, הרצון להפוך את מקרה אזריה ל"מקרה מבחן" ו"אבן דרך" פוגע גם בעקרונות של צדק ויושר כלליים שמגיעים לכל אדם, וגם פוגע פגיעה קשה בביטחון המדינה ובחוסנו של צה"ל.