רבנות תחת אש

הרבנות הצבאית בראשות הרב אייל קרים צריכה לשוב לייעודה העיקרי – הגנה על האפשרות לשמור הלכה בצה"ל

עמנואל שילה , ח' בתמוז תשע"ו

הרב אייל קרים
הרב אייל קרים
צילום: ללא קרדיט

1

אין גבול לטיפשות ולרשעות. לא ייאמן איך קמפיין שכולו סילוף ובורות הצליח לגרום לאנשים בכירים בתקשורת ובפוליטיקה להתייחס אל אל"מ הרב אייל קרים - אדם רב זכויות כלוחם, מפקד ותלמיד חכם - כמי שמעניק לגיטימציה לאונס אזרחיות אויב בעת מלחמה. לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה.

מבין הרבים שהאשימו אותו בהאשמות נלוזות שכאלה, על סמך טקסט פרשני קצר שנכתב באינטרנט לפני 13 שנים בעת שהיה אזרח, האם מישהו טרח לבדוק אם יש בהתנהגותו או בדעותיו המוכרות של הרב קרים ולו שמץ של סימוכין להאשמה הזאת? האם כמפקד סיירת צנחנים הוא אי פעם התיר לעצמו או לחייליו לנהוג כך? כמי שכיהן שנים רבות כראש מדור הלכה ברבנות הצבאית, האם הוא אי פעם הוציא פסק הלכה כלשהו שמתיר, ולו ברמז, לממש בימינו את היתר "אשת יפת תואר" בעת מלחמה?

ולמתקשים להבין זאת לבד, הלא הוא הבהיר חד-משמעית, כבר לפני ארבע שנים, כי "ברור שבימינו, שהעולם התקדם למדרגה של מוסריות שבה לא נושאים שבויות, ודאי שאין לקיים דין זה למעשה, מה גם שהוא מנוגד לחלוטין לערכי ולפקודות הצבא" (מתוך מאמר באתר 'כיפה').

בחירתו של הרב קרים לתפקיד הרב הצבאי הראשי הבא זוכה לתמיכה מקיר לקיר מכל קצוות הציבור הדתי ששולח את בניו לצבא. כל מי שמכירים אותו רואים בו את המועמד הראוי והמתאים ביותר. אלה שיצאו נגדו בעלילות מרושעות אינם מכירים אותו כלל. טוב עשה הרמטכ"ל גדי איזנקוט כשהחליט לבחור בו לתפקיד, וטוב הוא עושה כשאינו חוזר בו מההחלטה - למרות מסע ההסתה נגד הרבצ"ר הנבחר.

2

הרב קרים מתעתד להיכנס לתפקידו בעוד הרבנות הצבאית הראשית נמצאת על פרשת דרכים. בשנים האחרונות חלה שחיקה במעמדה והוצרו צעדיה. בתקופת הרב אביחי רונצקי הרבנות הצבאית ראתה את עיקר תפקידה בהנחלת תודעה יהודית ורוח לחימה לכלל צה"ל. אלה היו ימים של תנופה גדולה בפעילות הרבנות, שהגיעה לשיאה במבצע 'עופרת יצוקה'. אבל עליית כוחה והשפעתה של הרבנות, בד בבד עם עליית חלקם והשפעתם של חובשי הכיפות הסרוגות ביחידות הלוחמות, הייתה לצנינים בעיני חוגי השמאל. באקדמיה ובעיתון 'הארץ' היו מי שדאגו ללבות מחלוקת ותחרות בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך, ולסמן את עליית הכוח הדתי בצבא כ"הדתה" מסוכנת של צה"ל. בשלהי כהונתו של הרב רונצקי החלה שחיקה במעמדה ובהשפעתה של הרבנות הצבאית - שפל שהגיע לשיאו לפני כחצי שנה כשהוחלט להוציא את התפקיד של הנחלת תודעה יהודית בצה"ל מידי הרבנות הצבאית.

הרב קרים נחשב לאיש הלכה, ואולי הדרך הנכונה בעבורו לשקם את מעמדה של הרבנות הצבאית הוא לחזור ולהתמקד בתפקידה העיקרי – הגנה על האפשרות של חיילים דתיים ושומרי מסורת לשרת בצה"ל בלי שזהותם ואורח חייהם ייפגעו. וזה כולל הזכות שלא יכפו עליהם לשמוע שירת נשים, גם אם ניתן למצוא לכך היתר דחוק. מתוך העיסוק הבסיסי בתחום ההלכתי שבו נמצא המנדט המובהק של הרבנות הצבאית, אפשר יהיה להתרחב לעיסוקים יהודיים-ערכיים נוספים.

3

בימים אלו מציינים עשר שנים למלחמת לבנון השנייה. הכישלון במלחמה זו היה תוצאה של חדירת שיח פוסט-מודרניסטי לצה"ל ששיבש את ערכי הלחימה, את הגדרת המטרות ואת החתירה לניצחון. השיח הזה, שמטשטש ערכים גבולות ומטרות, הוא גם שגורם לצה"ל לשלב חיילות ביחידות לוחמות על חשבון רמת הכשירות המבצעית, לגלות הבנה למניעיו של האויב, לחפש פתרונות מדיניים במקום צבאיים ולכבול את ידי לוחמיו במוסר לחימה בלתי אפשרי. וכתוצאה מכל זה – להסתפק בהצלחות מינוריות בשדה הקרב ולא להצליח להכריע את האויב.

היחס הקר כלפי הרבנות הצבאית וכלפי מפקדים ששם שמיים שגור בפיהם גם הוא חלק מהלך הרוח שמחליש את כוחו של צה"ל ואת יכולתו לנצח. הלכי הרוח שהביאו לכישלון בלבנון חוזרים ותופסים את מקומם ומניבים כישלונות נוספים. אם צה"ל רוצה לשחזר הצלחות - ולו חלקיות, כמו מבצע 'עופרת יצוקה' - הדרך לשם עוברת בין השאר בשיקום כוחה ומעמדה של הרבנות הצבאית.

סרוגים בבית הדין

ברגע האחרון נמנע משבר חמור במערכת בתי הדין הרבניים. רגע לפני שבבית הדין הרבני הגדול נותרים שלושה דיינים מכהנים בלבד, הצליחו חברי הוועדה למינוי דיינים להגיע להסכמה ביניהם ולמנות תשעה דיינים חדשים.

לפני שעורכים מאזן מי מבין הזרמים והמפלגות השונות ניצח ומי כשל, מי הרוויח ומי הפסיד, צריך לברך על עצם העובדה שבבית הדין הגדול יכהנו מעתה לא פחות מ‑12 דיינים במינוי קבוע. תהליך מיון המועמדים ובחירת הדיינים היה הפעם ממושך ויסודי, ונאמנים עלינו דברי הראשון לציון הרב יצחק יוסף שמדובר בדיינים מובחרים שהם ראויים לבית הדין הגדול ובית הדין הגדול ראוי להם.

מנקודת מבט מגזרית של הציונות הדתית, התוצאה שהתקבלה היא הישג חלקי.

מן הצד החיובי, לראשונה מכהנים בהרכב בית הדין הגדול שלושה דיינים שהם בעלי השקפה ציונית-דתית ובוגרי בתי המדרש של הציונות הדתית: הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב ציון לוז. מדובר בשלושה תלמידי חכמים גדולים ודיינים מהשורה הראשונה, שזוכים להערכה ומקובלים על כל חוגי היהדות הדתית. מינויָם של השלושה לבית הדין הרבני הגדול הוא שיאו של מהלך שהחל לפני כשלושים שנה, כאשר בתי המדרש של הציונות הדתית החלו לשים לעצמם למטרה לגדל לא רק רבנים אלא גם דיינים. במסגרת המהלך הוקמו מוסדות ומסלולים ללימודי דיינות, שרבים מבוגריהם מונו והשתלבו במערכת בתי הדין הרבניים. קידומם של שלושה מבין הוותיקים והבכירים שבהם לבית הדין הרבני העליון מבטא וממחיש את הצלחתו של המהלך הזה, שאפשר לראות בו עליית מדרגה של עולם הישיבות הציוני-דתי.

בצד של חצי הכוס הריקה יש לציין שתי מוסכמות בתהליך הבחירה אשר ראוי שיעברו מן העולם.

המוסכמה הבעייתית הראשונה היא חלוקת המינויים לפי מפתח של שליש ליהדות התורה, שליש לש"ס ושליש לציונות הדתית. במצב אידיאלי חברי הוועדה היו בוחרים את הדיינים אך ורק לפי כישוריהם, בלי דילים ובלי אפיונים של השתייכות מגזרית. אבל כל עוד מתקיימת חלוקה לפי מפתח מפלגתי ועדתי, אין סיבה שהציונות הדתית תסתפק בפחות ממחצית המינויים. אם החרדים מקבלים שני חלקים, אחד לחרדים האשכנזים ואחד לש"ס, גם הציונות הדתית זכאית לדרוש שני חלקים - אחד לציונים-דתיים אשכנזים ואחד לספרדים.

בעייתית עוד יותר היא זכות הווטו שנטלו לעצמם החרדים נגד מינוי דיינים מהציונות הדתית שאינם מקובלים עליהם מסיבות שונות ומשונות. במקרה של הדיין הבכיר והמוערך הרב אוריאל לביא הוטל הווטו בגלל מקרה ספציפי של פסיקה מקילה שאינה מקובלת על העסקנים החרדים ועל רבותיהם. במקרים אחרים נפסלים מועמדים בגלל זיהוי שלהם עם ארגון 'צהר' או מסיבות אחרות - עקרוניות או קטנוניות. זכות הווטו הזאת שנטלו לעצמם הנציגים החרדים בוועדה צריכה לעבור מן העולם. אם אי אפשר להשיג את זה דרך הסברה ושכנוע, יש לפעול באמצעות הטלת וטו נגדית על מועמדים שהם חפצים ביקרם, עד שהם יבינו.

אז נכון שלא הכול מושלם, אבל פוליטיקה (והוועדה למינוי דיינים מתפקדת כגוף פוליטי לכל דבר) היא אמנות האפשר. שינוי המוסכמות המעוותות הוא יעד לטווח ארוך. בינתיים אי אפשר להשאיר את בית הדין הגדול בלי דיינים. כל עוד הליכוד ממשיך להתייחס לענייני דת ומדינה כאל קלפי מיקוח לצורכי מסחר קואליציוני שאותם הוא מוכר פעם ליאיר לפיד ופעם לחרדים, יכולת התמרון של נציגי הציונות הדתית בוועדה איננה בלתי מוגבלת.

יש לברך את נציגי הציונות הדתית בוועדה, ובראשם שרת המשפטים איילת שקד, על ההישג החלקי שהוא כנראה המיטב שניתן היה להשיג הפעם. ולגבי העתיד, יש לחזק את ידיהם שלא יסתפקו בהישג החלקי ויחתרו לשינוי המוסכמות הלא ראויות, הן בעניין המפתח המפלגתי הלא מאוזן והן בעניין זכות הווטו שלוקחים החרדים לעצמם על מועמדי הציונות הדתית.

לתגובות: eshilo777@gmail.com