מהבונקר לישוב – כך נולד הישוב קשת

אפרת בדיחי, מראשי ההתיישבות בגולן, מספרת את סיפורה של ההתיישבות שהחלה בהפגנה מול לחצי ארה"ב עד ש"פתאום נפלט לנו ישוב".

שמעון כהן , י"ב בתמוז תשע"ו

מתוך כריכת הספר
מתוך כריכת הספר
צילום: ערוץ 7

מהבונקר והחוצה. בדיחי

בספרה החדש 'פתאום נולדה' מגוללת אשת החינוך הוותיקה ומי שהייתה לאחת מסמלי ההתיישבות ברמת הגולן, אפרת בדיחי, את סיפור ראשית ההתיישבות הישראלית ברמת הגולן מנקודת מבטה האישית כמי שעלתה לגולן מירושלים שישה ימים לאחר הקמתו של הישוב קשת.

בתיאורים אישיים מאוד מוליכה בדיחי את הקורא צעד אחר צעד עם הגשמתו של החזון הגדול של התיישבות ברמת הגולן, על אף הקשיים המעשיים וההתנגדויות מבית ומחוץ למהלך.

בשיחה עם יומן ערוץ 7 היא נשאלת אם אכן ההגדרה 'פתאום נולדה' מתאימה או שמא היה זה צעד אחר צעד, שלב אחר שלב.

"אני מתארת את החוויה צעד אחר צעד אבל זה קרה פתאום. באנו להפגנה ונפלט לנו ישוב", היא מספרת על הישוב שהוקם בשנת תשל"ד סביב הבונקר התת קרקעי שבנו הסורים ואליו התקבצו מרחבי הארץ דתיים וחילוניים ואפילו כמה גויים שנאבקו על מנת למחות מול הלחץ שהופעל אז על ממשלת ישראל לרדת מהרמה.

"הגענו בלי להכיר איש את רעהו, דתיים ושאינם דתיים, ואפילו כמה גויים, אנשים שהגיעו להפגנה כי הגולן בער להם. קיסינג'ר לחץ את ישראל בדרישה לסגת מהרמה מעבר לקווי פתיחת המלחמה, ואנחנו היינו בירושלים בהפגנה שלא מבינה איך אנחנו נמצאים במו"מ כזה. איך מלחמה שמסתיימת בניסי ניסים מגיעה ללחצים עלינו".

"אנשי הגולן היו מעודדים מהישיבה הזו שלנו ושלחו לנו את אק'לה שאמר לנו 'תעלו אלינו, תעתיקו את השכונה שלכם לשביתת שבת בינינו לבין הסורים'", ממשיכה בדיחי ומספרת על החופשה בת עשרת הימים שביקשה מהמדרשה בה לימדה, "שכנעתי אותם שללא התרומות החינוכיות שלי עם ישראל יסתדר", ובעשרת הימים הללו היא עולה לגולן ומנסיעה באוטובוס היא עוברת לטרמפים, וכך טרמפ אחר טרמפ היא עולה צפונה ומסתננת דרך מחסומים צבאיים שניסו למנוע מכל מי שבתעודת הזהות שלא לא רשום שהוא תושב הגולן מלעלות.

מתוך כריכת הספר
צילום: ערוץ 7

כשהיא מגיעה לקוניטרה לאחר מסע טרמפים ארוך וכשרוח חזון הנביאים ודברי הרב קוק בציקלונה היא יורדת אל הבונקר ושם, בעודה מתרגלת אל מעבי האדמה, פוגשת את הלל ממוצב המזח ששמח לראות מתנדבת נוספת שמגיעה לישוב הצעיר ונותן לה מייד את משימתה הראשונה: חיתוך נייר טואלט לשבת. משימה שמורידה אותה אל קרקע המציאות.

"בעבור קשת לבד לא היה כדאי לכתוב את הסיפור, אבל אני מרגישה שקשת ללמד על הכלל יצאה ולא על עצמה. היא מלמדת פרק בהתנחלות את העם כולו. אני מקווה שהספר ייחצה קהלים. חברות השמאלניות ביותר שלי קנו את הספר", היא אומרת ומספרת על חברה מנשות מחסומי ווטש שקראה גם היא בהתלהבות את הספר, על אף הפער האידיאולוגי בין שתיהן.

אפרת נשאלת בשיחה איתה אודות קטע קצר בו היא מתארת כיצד למקום מגיע חבר כנסת מהמפד"ל ודורש מהצעירים לעזוב את מה שהגדיר כהפגנה ולהפסיק את המשחקים הללו שמטרידים את ממשלת ישראל. בדיחי אינה רוצה להאריך בסיפורו של אותו רגע שהתחבטה על כתיבתו, ועם זאת היא אומרת בצער: "זה היה שר שנחשב לאבי ההתיישבות, מיכאל חזני. זו הייתה התפיסה המפד"לניקית. אני לא מתחרה בו באהבת הארץ, אבל זו הייתה התפיסה, ראו בנו מטרד כשסוריה ארה"ב והשאר לוחצים אותנו.

"הם אמרו לנו אל תשחקו במשחק השוטרים וגנבים, ואז אנחנו מוציאים אותו מהבונקר וכשהוא אומר להפסיק עם ההפגנה אנחנו מתקנים אותו 'ישוב', 'ישוב'.

אפרת מדגישה בדבריה כי אמנם בידיהם הזיזו הצעירים את חביות הגבול מזרחה מאחר ואלה הוצבו שלא במקומן, ואמנם היא עצמה התגנבה מהמחסומאים "אבל הרגשנו בהרגשת עומק אדירה שהעם איתנו. הרוח הגדולה הזו פיעמה בעם. הרב צבי יהודה אמר ש"העם איתנו" ובאנו מכוחו".

לדבריה ההשלכה לימינו אלה היא שילוב בין עשייה והקשבה לרוחו של העם שאכן מעניק רוח גבית. אז, בימים ההם של ראשית ההתיישבות בגולן, היה הרב צבי יהודה כמעין ססמוגרף לזיהוי רוח העם. כיום, היא אומרת, קשה לה ממרומי הגולן להעיר ולהכריע בשאלות ההתיישבות ביהודה ושומרון, אך ברור לה שהדברים צריכים לבוא ולהיעשות מכוחו של העם, "צריך לעשות מעשים שהעם יחוש שאנחנו נציגיו".