שנה חלפה מהיום שבו נרצח דני גונן בפיגוע ירי ליד מעיין עין בובין.
חייה של אמו דבורה השתנו מהקצה אל הקצה. על השולחן במרכז סלון ביתה מונחות תמונות ממוסגרות של הבן האהוב, מישיר מבט ומחייך בעיניו הכחולות. דבורה מביטה בערגה אל התמונות ומוחה דמעה. "שנה בלעדיו", היא לוחשת. "הוא כל כך אהב את ארץ ישראל, אהב לטייל בה. ב'צוק איתן' דני עשה מילואים מסוכנים. הוא היה נהג משאית שהעבירה מלא נשק ותחמושת.
הוא עבר את זה בשלום ואז יצא לטייל חצי שעה מהבית ונרצח. לא נורמלי שאנחנו קוברים את הילדים שלנו. לא נורמלי שילדה נרצחת במיטה שלה. לא נורמלי שאבא ייסע עם המשפחה לשבת ויירצח. לא נורמלי שילד ילך לשחק כדורסל ולא יחזור. אי אפשר להכיל את זה. אי אפשר ואסור לנו. זה הלא נורמלי וצריך לצעוק את זה בקול רם. את שומעת צעקה? משהו? כי אני לצערי, לא שומעת כלום", היא נאנחת.
"צריך להפסיק לקבל רצח יהודים כחלק מהמצב. אני יודעת מה זה לאבד בן, ואני לא רוצה שעוד מישהו יטעם את הטעם הנורא הזה". יחד עם כמה משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בשנה האחרונה, פתחה גונן קבוצות ברשתות החברתיות, במטרה שאותה צעקה חסרה תישמע. "זו צעקה שמופנית להנהגה ולמי שיכול לשנות פה משהו. אנחנו כבר איבדנו את היקר לנו, וכל העשייה שלנו היא באמת למען עם ישראל. פיגוע רודף פיגוע, ופתחנו בווטסאפ קבוצה של משפחות כדי לחשוב יחד איך להעניק גיבוי וחיזוק לקובעי המדיניות לשנות את המצב.
אנחנו פונים לראש הממשלה, לשרים ולח"כים וקיבלנו מהם הבטחות, אבל בפועל בשטח נעשה מעט מאוד. אנחנו מאמינים שיש אפשרות ליצור הרתעה טובה יותר. יש בקנה פתרונות למציאות של טרור משתולל. אנחנו רק צריכים להחליט שאנחנו רוצים", היא פוסקת בנחרצות.
"אמא, קרה משהו נורא"
מאז הרצח מקדישה גונן את זמנה להנצחת בנה, וכבר הקימה אנדרטה וגני שעשועים לזכרו. זאת במקביל לעבודה סיזיפית בניסיון למנוע את הרצח הבא. גונן נפגשת עם שרים ואישי ציבור, מחזקת משפחות שכולות, פונה לערכאות משפטיות, נוטלת חלק בהפגנות ומשמיעה את קולה באופן חד וברור. אבל כשהיא מתבקשת לשחזר את האירוע שבו רצח בנה, קולה הופך מיד רועד מצער.
"זה היה כמו עוד יום שישי רגיל, ב' בתמוז לפני שנה. כמו כל בוקר, יצאתי לעבודה במעון ולא הייתה לי שום הרגשה מיוחדת שמשהו נורא עומד לקרות". דני (25), סטודנט להנדסת חשמל באוניברסיטת בר אילן, סיים לערוך קניות בסופר לקראת שבת. בשעות הצהריים אסף את חברו נתנאל חדד ויחד נסעו לטבילה במעיין עין בובין שליד דולב. בסמוך למעיין זיהו שבמקום שוהים פלשתינים בלבד והחליטו לסגת לאחור.
באותו שלב, המחבל מוחמד אבו שאהין הבחין ברכבם הישראלי ונופף לעברם בידו. שני החברים, שהיו משוכנעים שהוא זקוק לעזרה, עצרו את מכוניתם לצדו. המחבל פתח בשיחה קצרה עמם כדי לוודא את זהותם. לרגע נראה היה כי המחבל פונה לאחור, אולם לפתע התקרב שוב לעברם, שלף את אקדחו וירה בשני החברים המופתעים מטווח אפס. קליעים אחדים פגעו באורח קטלני בפניו ובחזהו של דני. חברו נתנאל נפצע קל בידו. דני איבד את הכרתו מיד. חברו ההמום לא איבד עשתונות, ניסה להנשימו ותוך כדי הזעיק את כוחות הביטחון וההצלה.
בינתיים, האם דבורה סיימה את ההכנות האחרונות לשבת ולא העלתה בדעתה כי בנה נושם באותם רגעים את נשימותיו האחרונות. "באותו שבוע, בניגוד לתמיד, סיימתי לבשל לשבת כבר ביום חמישי. אפילו הקינוחים היו מונחים על השולחן. אני זוכרת שחשבתי לעצמי 'איזה יופי, דני יחזור הביתה ויהיה גאה בי שהכול כבר מוכן'. ידעתי שהוא נסע עם חדד למעיין.
התקשרתי אליו בערך בשעה ארבע והוא לא ענה לי, אבל לא נלחצתי כי אמרתי שבטח הוא בתוך המים. חשבתי שיותר מאוחר הוא יראה שיחה שלא נענתה ויחזור אליי. פתאום הבת הבכורה שלי רותי התקשרה אליי ואמרה 'אמא, קרה משהו נורא, אני באה אלייך'. שיערתי שאולי אחד הילדים שלה נפל ונפצע, לא חשבתי על משהו כזה".
כשבתה רותי הגיעה והודיעה לה שירו על דני ועל חברו, התקשתה גונן לקבל את הבשורה. "היא סיפרה שאחד פצוע קשה ואחד קל. באותו רגע הרגשתי בום כזה בלב. הרגשתי שאני מתמוטטת". בני משפחת גונן המודאגים ביקשו לנסוע לדני אך לא ידעו לאן לפנות. "התקשרנו למד"א ולמשטרה, אבל הם ענו שהם לא מוסמכים לתת מידע. תוך כדי התלבטות התקשר נתנאל חדד וסיפר שהוא נמצא בתל השומר. איך שניתקתי את השיחה איתו נפל לי האסימון והבנתי שדני הוא הפצוע קשה מביניהם. כל הדרך הרגענו אחד את השני שגם אהרון קרוב נפצע קשה ויצא מזה, ושאנחנו כבר עברנו ימים קשים ונעבור גם את זה. כולנו התפללנו למענו".
עם הגעתה לבית החולים המתינו לבואה צלמים וכתבים מאמצעי התקשורת השונים. "כולם כבר ידעו וחיכו שם. אני רצתי פנימה, לא יודעת מה קורה עם הבן שלי". בבית החולים בישרו לה לתדהמתה כי בנה הלך לעולמו. "זה היה רגע נורא. צעקתי ובכיתי. אי אפשר לתאר מה הרגשתי", היא אומרת וקולה נשנק. "ביררו איתי האם אני רוצה להיכנס להיפרד ממנו והתעקשתי שכן. זה היה חשוב לי מאוד".
ברגליים כושלות נכנסה לחדר הטראומה, בו שכב בנה דומם. "ליטפתי לו את הפנים היפות. הוא נראה ישן. יפה תואר, עם קצת זקן כמו שהוא אהב. אמרתי לו שאני כל כך אוהבת אותו. אמרתי לו שלא מגיע לו להירצח ככה. לאף יהודי לא מגיע למות ככה, אבל בטח ובטח לא לדני שלי", היא אומרת וקולה נחלש. "שואלים אותי הרבה אנשים איך אני ממשיכה ולא מרימה ידיים. אני עונה שהרגע הכי קשה בחיים שלי היה אותו רגע של הפרידה לתמיד. אחרי זה שום דבר כבר לא קשה", היא נושמת עמוקות. "כשעמדתי שם בחדר הטראומה ולא רציתי לעזוב אותו, אמרו לי שכדאי שאסע הביתה כי דני לא היה רוצה שאחלל שבת בגללו. ואז הדהדה לי בראש המחשבה שמעכשיו אני כבר לא סתם 'דבורה' אלא אני 'אמא של דני' וזה תואר מחייב. כבר אז חשבתי לעצמי איך דני היה רוצה שאמא שלו תתנהג מכאן ולהבא. זו צורת התמודדות שלוקחת בחשבון רק משתנה אחד - דני, מה הוא היה מצפה ממני לעשות וזה מה שמוביל אותי גם היום".
"דני – עמוד התווך של הבית"
דבורה גונן נולדה בכפר קטן בגיאורגיה לפני 47 שנים. בת הזקונים למשפחה של חמישה ילדים. כשמלאו לה שלוש שנים, עלתה עם משפחתה ארצה. "הגענו ישר לאשדוד. משפחה מסורתית, שהעלייה לארץ ישראל הייתה משאת חיים בשבילה. אבא עבד בארץ כמתדלק בתחנת דלק. העלייה הגרוזינית מתבססת על ציונות. הם ויתרו על המון כדי להגיע לכאן", היא מציינת. כשבגרה למדה באולפנה תורנית-טכנולוגית באשדוד. בגיל 19 נישאה למיכאל גנאשווילי ועברה ללוד. לבעלה, שהיה מבוגר ממנה בתשע שנים, הייתה נשואה 17 שנים. "נפרדנו עם חמישה ילדים, כשהראל היה תינוק קטן בן שבעה חודשים. זה לא היה פשוט בכלל", היא משתפת. "אנחנו ההורים חושבים שאם נשבור את הזוגיות נשבור גם את הילדים שלנו ולא משנה כמה זה רע. אבל הילדים שלי ראו זוגיות לא בריאה ותמכו בי. הם ראו מה קורה ושאלו עד מתי אני אחיה ככה. הם אמרו לי 'אמא, אל תישארי בשבילנו בחבילה הזאת'. זה מדהים בעיניי. זו בגרות מאוד גדולה. אני היום כאן בזכות הילדים שלי. החוזק שלי מגיע מהם".
את חמשת ילדיה, שתי בנות ושלושה בנים, גידלה דבורה גונן לבדה כאם חד הורית. דני, שהיה נער צעיר, נטל על עצמו את תפקיד האב לאחיו הקטנים. "חווינו כל כך הרבה דברים קשים בחיים, אבל תמיד ידענו שכל עוד אנחנו יחד נעבור את הכול. היו ימים שאפילו לקנות מטרנה לתינוק לא היה לי. לא קל, אבל אצלנו האופציה ליפול לא קיימת", היא מדגישה. "כדי להישאר עם הראש מעל המים עבדתי בשלוש משרות סביב השעון. עבדתי במעון, במשק בית ובמילוי מקום. דני תמיד רצה לעזור, ובזמן שהוא למד בישיבה התיכונית בנחלים הוא עבד בשבתות אירוח במטבח. לא הסכמתי בשום אופן שיעזוב את הלימודים. הוא הרגיש אחריות על האחים שלו. היה לוקח את המשפחה לטיולים, מטפל באחים וקונה להם פינוקים בלי סוף".
בהמשך פנה ללמוד בישיבת ההסדר במעלה אדומים. "אני חושבת שאחרי הטלטלה שהוא עבר בבית, הוא היה צריך מקום שיאזן אותו ויעניק לו כוחות. דני בנה את עצמו בישיבה בצורה מדהימה גם מבחינה אישית וגם תורנית. היו לו המון עוצמות. כל אמא הייתה רוצה ילד כזה", היא משתתקת לרגע ומיד מוסיפה: "דני אהב את הארץ, את הבריות, איש צנוע, איש של חסד ונתינה. הוא היה מלא שמחת חיים. דני היה חריף, חכם כזה אבל לא השוויץ בזה. הוא היה רק בן 15 כשהמשפחה התפרקה. עברנו כל כך הרבה דברים יחד, ובגלל מי שהוא היה ידעתי תמיד שהכול יהיה בסדר. אחרי שהוא נרצח הרגשתי שהעוגן של הבית שלנו נעלם. הוא היה עמוד התווך בבית. המשפחה הזאת היא מפעל חיים של דני ואני לא אתן לה ליפול".
לאחר חמש שנות עבודה כשכירה, החליטה שבשלה השעה לקפוץ למים ולפתוח מעון ילדים משלה. "לקחתי הלוואות והקמתי לבד מעון". מאז גונן מנהלת מעון ילדים מבוקש בשכונת מגוריה בלוד. דווקא כשהיה נדמה שהדברים סוף סוף מתחילים להיכנס למסלולם, הגיעה הידיעה המרה על מותה הטרגי של נכדתה טליה לובר ז"ל בתאונת דרכים. המכה הייתה קשה. "הבת שלי ובעלה היו שני ילדים שאיבדו ילדה. דבר ראשון שמתי את 'סבתא דבורה' בצד וחזרתי להיות אמא. הבנתי שאני איבדתי נכדה, אבל אני לא רוצה לאבד גם בת. הבת שלי צריכה אותי ואני חייבת להיות שם בשבילה. היה קשה. בשיניים נלחמנו לקום ולהמשיך קדימה", היא מספרת.
כעבור שנתיים ניחתה על גונן המכה הקשה של רצח בנה, אך גם עכשיו היא נאבקת להתנער מאבלה הכבד. "בעדה הגרוזינית כשאת קוברת בן משפחה את צריכה לקבור את עצמך איתו. החיים נפסקים ומצפים ממך שתתנהגי בהתאם. יש מישהי שאני מכירה שהבן שלה נהרג והיא מסתובבת ברחובות כמו חיה-מתה. אני לא הייתי מוכנה להיות במקום הזה ואני יודעת שדני לא היה מסכים שאהיה במקום הזה. אולי המחשבה הזרת עוזרת לי להתמודד עם החלל הענקי שנפער בחיים שלי".
עימות עם נשיאת העליון
את המחבל הרוצח ואת שאר חברי חוליית הטרור עצרו כוחות הביטחון כשבועיים לאחר הרצח. למרות הקושי הנפשי, התייצבה גונן בכל הדיונים בבית המשפט הצבאי עופר. ביום שבו הוקרא כתב האישום, עמדה באולם הדיונים יחד עם בני משפחתה והישירה מבט לרוצח בנה. "היה קשה וסוחט נפשית. המחבלים חייכו ועשו כל מיני סימנים לעברנו. אחר כך יומיים הייתי מושבתת, אבל הרגשתי שאני חייבת להביא את דני לאולם בית המשפט. רציתי להראות לאותו מחבל ארור שאפשר לנצח גוף אבל את הנפש הוא לא יוכל לנצח לעולם".
גונן חשה כי רצח בנה לא זכה למענה ביטחוני ומוסרי ראוי, ולאחרונה שיגרה מכתב אישי לראש הממשלה בנימין נתניהו. במכתבה קראה להקמת שכונה יהודית במקום רצח בנה. "כתבתי לו שכמי שבחרה בו, כואב לי שאני לא מרוצה מההתנהלות שלו. בחרנו בך, נתנו לך את היכולת להנהיג, רצינו חיים בטוחים בארץ שלנו - ואנחנו לא מקבלים את זה. שנה עברה מאז הרצח ושום דבר לא השתנה. בחיים שלי הכול השתנה, אבל בארץ אנשים ממשיכים להיפגע מטרור. אנשים מפחדים להסתובב ברחובות. איך אפשר להשלים עם מציאות כזאת?", היא קובלת. "התקשרו אליי ממשרד ראש הממשלה וניסו להסביר לי שראש הממשלה דווקא הגיב בצורה נאותה לטרור. אני לא מבינה איך קורה שדם של בחור צעיר נשפך רק בשל היותו יהודי, וראש הממשלה והממשלה ממשיכים הלאה כאילו כלום. אני שואלת את ראש הממשלה: מה עשית אחרי שבחור יהודי נרצח? האם אחרי הרצח של דני כינסת מסיבת עיתונאים? לא כינסת. למה? כי זה לא היה בתל אביב?", היא שואלת.
"ביום חמישי שהלל-יפה נרצחה לא תפקדתי. זה גמר אותי. ראיתי שראש הממשלה בא לנחם את ההורים. איך הוא יכול היה לשבת מולם, להביט להם בעיניים ולנחם? איך הוא היה מסוגל? אם אני הייתי במקומו, הייתי כותבת להורים: 'אני מתבייש להביט לכם בעיניים. מצטער, אבל אני לא מגיע'. איך הארץ לא רעדה אחרי רצח כזה?", היא סופקת ידיים. "יש אנשים ששואלים אותי האם אני שורדת או חיה. אני רוצה שיראו אותי כחיה, כי כשורד אתה דורך באותו מקום, אתה תקוע. כשאתה שורד אתה מגיע בסוף למצב של חוסר אנרגיה ואתה מוותר. המדינה שלנו לצערי כרגע בגדר שורדת. היא עדיין לא החליטה לנצח".
אז מה את מציעה לעשות?
"אני אומרת, בואו נשתמש בכלים שיש לנו. בואו נדאג להשיב את ההרתעה. כשמחבל יידע שאם יירצח יהודי המשפחה שלו תסבול, שאין יותר מענקים וכספים, שהבית ייהרס, שיעבירו את המשפחה שלו למקום אחר ותהיה בנייה יהודית ועוד בנייה יהודית - הוא כבר יחשוב פעמיים אם לצאת לרצוח. יש כל כך הרבה אופציות שממשלת ישראל לא משתמשת בהן. יש טיפול בהסתה המשתוללת, בתנאי הכלא ובכספים לטרור. זה לא התפקיד שלי להציע פתרונות, יש אנשים שזו המומחיות שלהם. רק שמדינת ישראל צריכה להחליט שהיא נלחמת ולא מוכנה בשום פנים ואופן לקבל רצח יהודי. ברגע שהיא תחליט - זה יהיה חצי מהפתרון. בינתיים אני לא רואה החלטה כזו".
ארבעה חודשים לאחר רציחתו של דני, התקיים עימות יוצא דופן באולם בית המשפט העליון. במהלך הדיון, שנערך מול נשיאת העליון מרים נאור והשופטים חנן מלצר ונעם סולברג, על עתירות של קרובי המחבלים נגד הריסת בתיהם, קיבלה גונן את רשות הדיבור והביעה את מורת רוחה מהדיון: "הנרצחים הפכו לשקופים. הפכתם את הקורבנות לאשמים. אני שומעת כמה המשפחות של המחבלים מסכנות, אנחנו לא?", תמהה. השופטת נאור קטעה בחדות את דבריה של גונן ואמרה כי "גם לאם שכולה יש גבול למה שהיא יכולה לומר פה. הגברת לא תהפוך פה את הזכות שניתנה לה להטחת האשמות".
מסלון ביתה, בפרספקטיבה לאחור, גונן מבקשת לציין כי הביקורת לא הופנתה אישית כלפי השופטת נאור, אלא כלפי ההתנהלות במהלך הדיון: "מה כבר אמרתי? שבמקום לנסות למנוע את הרצח הבא, מתמקדים בנזק הכספי שייגרם למשפחות המחבלים. אחרי רצח יהודי, בני המשפחה של המחבלים אומרים בלי פחד למצלמות עד כמה הם גאים בבן הגיבור שלהם ואז הם עותרים לבג"ץ ובוכים כמה הם מסכנים. הם עושים מאיתנו צחוק. למה הדיון מתמקד בבלוקים ובאפשרות לאטום את הבית, באיזה קיר ייהרס ומי ישלם את הנזק? איפה אנחנו חיים? הילדים שלנו נרצחו ועל מה אתם מדברים?! יש פה משפחות שהחיים שלהן נהרסו וכאן מדברים על קירות. הדיון הזה מבחינתי הוא סוג של וידוא הריגה לבנים שלנו".
עתירה נוספת בשמה של גונן הוגשה על ידי ארגון 'שורת הדין' לפני כשלושה שבועות. העתירה לבג"ץ בשם משפחות שכולות ובהן גונן, הייתה נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרי הקבינט בגין ההסכם עם טורקיה. גונן מסבירה את ההשלכות הרות הגורל לטענתה להסכם שנחתם: "למה מדינת ישראל צריכה לשלם פיצויים לטרוריסטים? טרור הוא טרור הוא טרור. זה לא מתקבל על הדעת. מדינת ישראל חותמת על הסכם עם מדינה שממשיכה לתמוך בארגוני טרור שקוראים להשמדתה? מה מדינת ישראל משדרת לאויבים שלה? מה היא משדרת לחיילי צה"ל? איפה החוסן הלאומי שלנו?".
"הפכו את הקורבן לאשם"
גונן מחזיקה בדעות שאפשר לתייגן בצד הניצי של מחנה הימין כיום, אולם בתיוגה הגיאוגרפי היא אינה מתנחלת. כאמור, גונן מתגוררת שנים ארוכות בלוד, שעל המגורים בה יש לה רק דברים טובים לומר: "יש בעיר הזאת המון עשייה והמון טוב. הגרעין התורני הוא סוג של משפחה. יש בעיר הזאת גם דו-קיום אמיתי. ב‑90 אחוזים מהיומיום יש כבוד הדדי בין התושבים הערבים והיהודים. אין לי שום דבר נגד אזרחי המדינה הערבים, שמקבלים את הזכות שלי כיהודייה על הארץ הזאת. כמובן שמי שמחליט לרצוח יהודי בוחר צד ואין לו זכות קיום. אני חיה כאן וזה הבית שלי. אני לא מפחדת להגיע לשום מקום בארץ. יש כאלו שלא מקבלים את הזכות שלנו על הארץ.
"במהלך השבעה", היא משתפת, "היו מנחמים, וביניהם נשיא המדינה שאני מכבדת, ששאלו מה דני בכלל עשה שם בלי נשק. לא ייאמן, הקורבן הפך לנאשם. הבן שלי לא נסע לטייל בעזה או ברמאללה, הוא נסע לדולב, חצי שעה נסיעה מהבית. ההתנהגות שלו ושל נתנאל הייתה אחראית. הם עוד ביררו לפני כן עם הש"ג בכניסה שזה בסדר ללכת למעיין. זו הארץ שלנו ואנחנו צריכים לפחד? הבת שלי והחתן גרים בשכונת רמת אשכול בלוד, שכונה שרוב התושבים בה הם ערבים. אז הם צריכים להסתובב עם נשק? זו זכותנו וזו חובתנו להסתובב בכל חלקי הארץ בראש מורם ובלי פחד. אנחנו אנשים מאמינים וככה אנחנו חיים. מבחינתי, יש רק אשם אחד עם דם על הידיים - והוא הרוצח", מבהירה גונן ומוסיפה כי "בכל מקום בחיים שאדם נמצא בספק, יבוא הצד השני ויציב עובדה נגדית. כשאנחנו לא משוכנעים באמת שלנו ומגמגמים, אנחנו משדרים חולשה והצד השני חוגג על זה. הגיע הזמן שלא נגמגם יותר".