המחלה החלישה אותה כל כך, עד שהרופאים אמרו שהיא עלולה למות אם לא תאכל מאכלים מזינים ומבריאים שיחזקו את גופה התשוש.
בשכונתם גר פליט יהודי מפולין שהחזיק מסעדה לא כשרה.
הוא ביקר את האם בבית החולים, ושמע את דברי הרופאים שאמרו כי אם תמשיך בהתעקשותה שלא לאכול ממה שמגישים לה בבית החולים, תגווע ברעב.
הוא הפציר בה לאכול מהאוכל שלהם, אך היא סירבה. בבית החולים הייתה אחות יהודייה שדאגה להביא לה ירק או פרי. אולם כשחזרה לבית הריק, במצב שלא הייתה מסוגלת לעמוד על רגליה מרוב חולשה, גברה הסכנה שתגווע מאפיסת כוחות.
כאשר חזרה, הביא לה אותו יהודי מעט חלב, והמשיך להציע לה בשר לא כשר. האם הודתה לו וגערה בו: "האם אתה חושב שאבינו שבשמיים כל כך חלש שהוא זקוק לאומצת הבשר הטרף שלך כדי להבריא אותי?! אם הקדוש ברוך הוא ירצה לשלוח לי את רפואתו, הייפלא ממנו לעשות זאת מבלי להזדקק לארוחות הטריפות שלך?! אם נגזר עליי משמיים לחיות, אחלים בעזרת השם מבלי להתגעל ממאכלי טריפה, ואם חס וחלילה נגזר עליי למות, אני מעדיפה להסתלק מהעולם השפל הזה בגוף טהור ובפה נקי שלא טימא את עצמו במאכלות אסורות של פיגול וטריפה".
גם האב היה מבוגר ותשוש, והיה חשש ששניהם יגוועו מאפיסת כוחות. בתיה, בתם היחידה, הסתובבה בין ידידיו של אביה, באי בית הכנסת ושומעי שיעוריו, אספה מצרכי מזון שונים והביאה להוריה כדי שיתחזקו ויחלימו. עם כל רעבונה ותשוקתה למזון, לא טעמה אפילו פירור קטן ממה שקיבלה. ועם כל זאת, לא היה במה שקיבלה כדי להבריא את הוריה ולהחזירם לאיתנם. הבת הייתה מודאגת ביותר, בפרט ממצבה של אמה, שחולשתה גברה מיום ליום עד שלא הייתה מסוגלת לרדת ממיטתה.
בתיה נהגה לצאת לשדות בפרברי העיר לקטוף מין עשב הדומה לתרד, שאמה טיגנה ממנו קציצות. טעמו היה מר ודוחה, אבל לדעת הרופא המקומי אותה לענה הכילה יסודות מזינים.
באחד הימים, כשבתיה חזרה מהשדה עצובה ומודאגת ממצב הוריה, ראתה לפניה על הכביש עגלה עמוסת שקי תפוחי אדמה, ועליהם ישב חייל אוזבקי ששמר על המטען היקר. בתיה הביטה על השקים בחמדה בעיניה הגדולות והעצובות.
תוך כדי צעידתה מאחורי העגלה, הבחינה לפתע בשני תפוחי אדמה שנפלו מהעגלה ונחו על הכביש. היא התרגשה למראה תפוחי האדמה כמו למראה שני יהלומים יקרי ערך, אבל לא ידעה מה לעשות. אם תרים אותם, החייל יבחין בכך ואז היא עלולה להסתבך בצרה גדולה. היא האטה את צעדיה, ומשהבחינה שהחייל מסב את ראשו לכיוון אחר, התכופפה בזריזות, הרימה את תפוחי האדמה ותחבה אותם בין גבעולי התרד שליקטה. להפתעתה ראתה שהחייל הסב את ראשו אליה והסתכל עליה בהבעה חייכנית.
והנה שוב התגלגלו שני תפוחי אדמה מתוך העגלה, והפעם ליווה אותם החייל במבטו...
מוחה הילדותי פעל בקדחתנות: מה קורה כאן? אולי החייל טומן לה מלכודת, ומתכנן להכשילה ואחר כך להאשימה בגניבה? כבר כילדה ידעה היטב מה עולה בגורלו של מי שמסתבך עם השלטון הקומוניסטי. לא נשאר לה זמן רב לחשוב. ההכרה כי תפוחי האדמה האלה יכולים להציל את חייהם של אבא ואמא גירשה ממנה כל מחשבה של פחד, והיא הרימה שוב את האוצר היקר הזה. לתדהמתה המרובה חזרה אותה סצנה על עצמה כמה וכמה פעמים.
כאשר חזרה בתיה לביתה עם סל תפוחי האדמה וסיפרה להוריה מה שקרה, נתן בה אביה מבט חייכני ואמר: "למה לא שאלת את החייל מתי כבר יבוא המשיח?".
"מה פתאום שאשאל אותו שאלה כזאת?", תמהה.
"בתיהל'ה, האם ראית או האם מישהו ראה אי פעם חייל אוזבקי זורק תפוחי אדמה לילדה יהודייה?".
"אז אולי היה זה אליהו הנביא?" שאלה בהשתוממות ילדותית.
"איני יודע מי זה היה", אמר האב, "אבל אני בטוח בדבר אחד, שזה לא היה חייל אוזבקי..."
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: [email protected]