הצגה לימים אלו: סליחה אתה מהשואה?

סיפור ודרך להתמודדות עם תוצאות החיפוש אחרי משקעי השואה ועם הצורך להתחבר לאירועי העבר, ומתוכם לצמוח.

קובי פינקלר , י"ח בתמוז תשע"ו

סליחה אתה מהשואה?
סליחה אתה מהשואה?
צילום: הקאמרי - רננה הנקין

דרכים רבות ניתנות להתמודדות עם זכרון השואה לבני הדור השני והשלישי, זה הדור אשר עדיין שומע את קורות הניצולים, נוסע לפולין ואינו יודע אל נכון כיצד להתמודד עימן.

ההצגה "סליחה, אתה מהשואה?", נכתבה בהשראת סיפורה של רננה מנקין והוא סיפור אשר היווה בסיס להתמודדות עם תוצאות החיפוש שלה, ועם הצורך להתחבר לארועי העבר, ומתוכם לצמוח.

"כבת הדור השלישי" היא מספרת "אשר גדלה בבית בו תודעת השואה השפיעה על דרכי החשיבה ומעצבת ראיית עולם, וכנכדה לאודים מוצלים מאש שהטביעו בצאצאיהם את חותם הצמיחה מתוך התופת, חשתי צורך לבחון את השאלות הללו ולעמתן עם הערפל המגן, עם ההדחות ועם ההרחקות".

אנשי הקאמרי שמחו על ההצגה והרעיון. וכך היא ממשיכה ומתארת "רבות דובר על בני הדור השלישי לשואה. על המטענים שהם נושאים עימם, על החרדות שספגו, ומנגד- על הלהיטות להיאחז בחיים, על ההכרה בערך הקיום היומיומי.

לא כל בני אותו דור שמעו מפי הוריהם אודות המלחמה, מפני שלא כל הניצולים יכולים היו לספר.

חלקם חש ודאי כי המילים אינן יכולות לתאר, חלקם ביקש להגן על הילדים מפני הזוועות. היו שראו בחייהם שלאחר המלחמה דף חדש, נקי ממוראות העבר, והיו שסיפרו, שחשו דחיפות ושליחות בהעברת המידע והתחושות. אל תוך העולם החלקי הזה נולד הדור השלישי.

בין הנכדים היו שגדלו בבתים בהם השואה והשלכותיה היו חלק מהשיח המשפחתי, בבתים מסוימים הוזכרו לעיתים ובאחרים אף לא נרמזו.

והנה מגיע כבר הדור הרביעי. מיעוטו פגש בניצולים ושמע מפיהם.

רובו הגדול ילמד, יקרא, יבקר במוזיאון, אולי עוד יספיק לפקוד את אדמת פולין בטרם יתפוררו כל שרידי העדויות האיומות. הוא יראה סרטים ויקריא, בהטעמה מדויקת, מילים רבות בטקסים רבים.

אבל הוא לא ייגע בידיים שעודן בוערות מליטוף אחרון של יקיר שנקרע מהן. הוא לא ינשק לחי מחורצת מדמעות כאב וזעם. הוא לא יחזה בעיניים שראו, עיניים, שנפקחות בכל בוקר בתקווה לגלות כי היה זה רק חלום. הדור הרביעי יגשש באפלת העדר המספר שנכח. הוא ייאלץ להסתפק במתווכחים- בנו.

האם נדע לעורר בו את הרצון לחפש? ואם ישאל- מה נשיב? שהרי, איך מנחילים כאב? איך מלמדים דור שמאן להינחם על אבותיו כי אינם?

ובמובן רחב יותר- באילו כלים אנו משתמשים על מנת לשמר את הזיכרונות הקולקטיביים שלנו, ומה אנו עושים כדי לוודא שהמורשת הזו תהדהד בעוצמה גם בליבותיהם של הדורות הבאים אחרינו?

בין אם משפחתנו הייתה שם, בשואה, ובין אם השכנה אז ביבשת אחרת- כיצד גדלנו מתוך הזוועות? ומה לקחנו אתנו, כעם, מן השואה?

האם אנחנו יונקים את הווייתנו ממאורעות העבר, ומתוך שורשים אלה יוצקים תכנים ומעמידים גבולות במציאות חיינו"?

על כל אלו מנסה רננה מנקין, בהצגת היחיד שלה בתיאטרון הקאמרי להשיב.