מי ישמור על הבית היהודי?

מהם הערכים של הצינות הדתית? מהיכן הם יונקים? היכן הם מתעצבים? מהם ההבדלים  בינם לבין הערכים של נתניהו?

יאיר קרטמן , י"ח בתמוז תשע"ו

נפתלי בנט
נפתלי בנט
צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

דיק וורסליין, מורמוני אמריקאי, אב לשמונה ילדים מיוטה, מומחה סקרים בעל שם בין לאומי הגיע לארץ. הימים ימי בחירות תשנ"ו (96) פרס מול נתניהו, כחצי שנה אחרי רצח רבין.

דיק מנתח את הסקרים ומגיע למסקנה שהקו של נתניהו בבחירות צריך להתבסס לא על עניינים פולטיים אלא על ערכים, לדוגמא ערכי המשפחה, המסקנות שלו זכו לזילזול במטה של נתניהו, ואז הגיע היועץ ארתור פינקלשטיין, ששיטתו היתה פגיעה מורלית ביריביו בכל מקום. ב 29 במאי ניצח נתניהו את פרס (על פי "נתניהו הדרך אל הכוח" מחברים בן כספית, אילן כפיר) .

נפתלי בנט התנסח בעבר כי הציונות הדתית, הניחה את ידה על ההגה של המדינה. לא עוד משגיח כשרות לא עוד גלגל חמישי בבג'ז, אנו ליד ההגה, כחלק ממעצבי וקובעי המדיניות. אין ספק כי ההישגים הפולטיים של בנט ראויים להערכה.

בהובלתו חזרו אנשים מהציונות הדתית לעמדות השפעה, איוש שרי החינוך, המשפטים והחקלאות אכן מהווה הישג פוליטי משמעותי. כשבנט אומר חזרנו אל ההגה, כוונתו ודאי לאו דווקא לאנשים עם כיפה על הראש, שהרי חלק מנציגי הציונות הדתית בלי כיפה, ובנוסף אנשים עם כיפה היו גם בעבר במפלגות אחרות. הוא רוצה לומר כי אנשים אלו מביאים לידי ביטוי בהנהגת המדינה את הערכים של הציונות הדתית. אם כן מהם הערכים של הצינות הדתית? מהיכן הם יונקים? היכן הם מתעצבים? מהם ההבדלים בינם לבין הערכים של נתניהו?

הצורך להגיע אל ההגה של המדינה נובע מההבנה כי עולם הערכים שמנחה את ההנהגה הנוכחית, לא מצליח להתמודד עם הערכים הפוסט מודרניים, פוסט ציונים, פוסט לאומיים ופוסט מישפחתיים. ההגות הציונית הקלאסית ומייצגיה, לא מצליחים לתת מענה אינטלקטואלי תרבותי מוסרי ומדיניותי לעמדת הפוסט. על מנת להעמיק את הציונות היא נזקקת לחשוף את התכנים היהודיים עליה היא מבוססת ולהעמיק את השורשים הרוחניים שלה.

הבילבול במלחמת לבנון השניה, שדחף את בנט להחלטתו לרוץ להנהגה, אינו תוצאה של הנהגה לא מוכשרת, אלא נובע ממערך ערכי כושל. חוסר הנחישות של צה"ל אל מול איום המנהרות שעליו עמל בנט, לא נובע מחוסר כישרון אלא מתפיסות לוחמה פוסט מודרניות ולא מוגדרות. הרצון להרוס את עמונה הוא פועל יוצא של סולם ערכי לא של כשל מישפטי, המלחמה הפוליטית היא הקצה של המלחמה הערכית.

המלחמה הערכית מתנהלת בשדה הרוחני והתרבותי, עולם התורה שאמון על השדה הזה, הוא גם זה שרואה את תמונת הקרב, אוסף מודיעין, מגדיר מטרות ומזהה את האויב. הוא מזהה אויב מתוחכם, וחרישי. המאבק בתפיסות הפוסט הוא רחב ,הוא מתפרש לזירות שונות, הביטחונית האזרחית המשפטית והמשפחתית. רק זיהוי של זירות הקרב השונות יכול להעניק ניצחון במלחמה.

ניקח לדוגמא את המשפחה היהודית, פרויקט מוצלח לכל הדעות, התשתית של הלאום היהודי. המשפחה היהודית שבנויה על קדושה והשלמה, נתונה היום במתקפה תרבותית רחבה. מגמות של מלחמת המינים, מתירנות, זהות מינית, אינדיבידואליזם, שחיקת מושגי הקדושה בהקשר המשפחתי, החלפת המשפחה ממערכת מקודשת למערכת הסכמית אנושית , אובדן האמון כמרכיב ראשוני במערכת חברתית, משפיעים על יציבותה של המשפחה היהודית.

המגמה הזו הוא חלק ממגמת פוסט מישפחתיות עולמית, עיון קצר בנתוני מדינות הOECD , בנתוני הלמ"ס ובמחקרים דמוגרפיים מאשש את הטענה הזו אמפירית. המשפחה כמרכיב של יציבות תרבותית וככלי להעברת מערך הערכים היהודי, משמשת כמטרה לניסיון לשינוי ערכים כללי. השינוי הזה הוא חלק ממגמת הפוסט-המישפחתית הלאומית והציונית. את הזיהוי הזה זיהה עולם התורה ולכן יצא למלחמה תרבותית לחיזוקו.

אם בנט חותר להנהגת המדינה לא כחובש כיפה אלא כמנהיג המביא לידי ביטוי את הערכים שעומדים בבסיס הכיפה, אם הוא לא רוצה להיות תואם נתניהו בעולם ערכים משפחתי ,לאומי וציוני, עליו לחזור ולינוק מעולם הערכים היהודי.

אחרת, מי ישמור על הבית היהודי?

הכותב: יאיר קרטמן, ראש תכנית "תורת המדינה" בישיבת בית אורות