אריה בראש

על פי אריק זאבי, בתחרות יש רק מנצחים. לאלוף האולימפי יש כמה תובנות, וגם כמה חוויות מהאולימפיאדה: מהו סדר היום? איפה מסתובבים?

נדב גדליה , כ"ב בתמוז תשע"ו

אריק זהבי
אריק זהבי
צילום: יח"צ

כשאריק זאבי הרגיש שקרב הג'ודו האחרון של חייו מתקרב, הוא החליט להדליק מצלמת וידאו ולתעד את עצמו. הקטעים המצולמים נערכו לסרט בשם "הקרב האחרון", ששודר בערוץ 1.

במהלך הסרט זאבי מדבר ארוכות למצלמה, על הרגעים הקסומים, המרגשים והטעונים בדרך לקרב הג'ודו האחרון של מי שהפך לגיבור ישראלי בשנים האחרונות. זאבי ידע מה ניבא. בקרב שנערך באולימפיאדת לונדון, הוא נחל תבוסה צורבת והוכרע בסיבוב הראשון, אחרי 43 שניות בלבד, בידי דימיטרי פטרס הגרמני.

באותה שנה החליט לתלות את מדי הג'ודו ולהודיע על פרישה. "אמנם עשו עניין גדול מזה שפרשתי, אבל זו הייתה החלטה מאוד מושכלת וקלה עבורי", הוא אומר באופן מפתיע. "הבנתי שאני לא ממשיך לעוד אולימפיאדה. הייתי בן 36 וזה לא ממש ריאלי להמשיך בגיל הזה. בסופו של דבר, אחרי שראיתי בפועל שזה בלתי אפשרי ונוצחתי, פרשתי".

"לא מחנכים כאן אלופים"

החלל שנוצר בעקבות הפרישה התמלא במגוון עיסוקים, ביניהם אימוני נבחרת הנוער של ישראל בג'ודו שאותה הוא מטפח בימים אלה כדי שתְגדל את אלופי הג'ודו הבאים של ישראל.

נוסף על כך, זאבי הקים בשנים האחרונות עמותה לקידום אמנות הספורט הישראלית. העניין בוער בקרבו והוא לא נשמע מרוצה ממה שקורה היום בספורט הישראלי לענפיו: "בקרב ילדים ונוער ההסתכלות על ספורט בארץ היא מאוד חובבנית וחוגית", הוא טוען. "אני לא מדבר על ילדים בני 5-4, שבגילם זו באמת הסתכלות מקובלת. אני מדבר על הגילים הבוגרים יותר, לצערי אין שם חינוך למרדף אחרי הישגים ולמצוינות. היום, כשילד שהולך לחוג ג'ודו, בדרך כלל התפיסה של ההורים שלו היא שהמאמן הוא הבייביסיטר שלו פעמיים-שלוש בשבוע. רוב המאמנים פשוט לא יכולים לגדל אלופים, ואני לא מאשים אותם. הם חייבים לשמור על הרבה ילדים בחוג כי זו הפרנסה שלהם, אבל זה מונע מהם להפוך את האימון למקצועי ולכזה שמכוון גבוה".

כיצד פועלת העמותה שלך לגדל כאן אלופים?

"אני פונה למאמנים הטובים ביותר בארץ ומאפשר להם להתפרנס בלי להסתמך רק על חוגי מתנ"סים.

הם מקבלים משכורת מהעמותה, ובתמורה לכך אני מבקש מהם לטפח ספורטאים צעירים מאפס. כך הפרנסה שלהם לא תלויה בגוף מתנ"סי שצריך להחזיק עשרות ילדים אחרי הצהריים והם יכולים להתפנות לאימון אמִתי ומקצועי של קבוצת קטנה עם פוטנציאל גבוה".

אריק זאבי לא לבד. התחושה בקרב ישראלים רבים היא שעל אף האהבה הגדולה לספורט בארץ, אנחנו לא כל כך מצליחים. ישראל לא נמנית עם המשלחות החזקות בתחרויות בעולם.

"לקבוצות שונות יש היום בעלים פרטיים שמשקיעים המון במחלקות הילדים והנוער, וזה מתחיל לעבוד טוב. אבל זו לא חכמה", הוא מסייג, "אנחנו צריכים לגייס כאן אנשים עם חזון כדי לעשות שינוי, ואני מאמין שתוך 8-6 שנים נראה תוצאות יפות, כדוגמת העפלה ל'יורו' באופן קבוע".

"תראה את נבחרת איסלנד" הוא מחבר אותנו לתחרויות היורו הנוכחי, "מדינה של 300,000 איש שהביאו אנשי מקצוע לטפח אלופים והעסק עובד, אין חכמות".

הפסדים הם חלק חשוב מהחיים

המאמץ המנטלי והשאפתנות שהובילה את זאבי להישגים בינלאומיים הופכת אותו למנטור עבור רבים התוהים כיצד אפשר להצליח בעולם כה תחרותי ולהגיע להישגים. "אמנם אני מגיע מתחום הספורט, אבל כל אדם מתמודד בסופו של יום עם תחושות כמו כישלון. לא משנה אם אתה עורך דין, תלמיד או ספורטאי, בשורה התחתונה דרך ההתמודדות היא דומה, כמו גם ההסתכלות על התאוששות מנפילה. וכגודל התהילה – כן גודל הנפילה.

"התחרותיות בעולם הספורט היא אלמנט אינטנסיבי, ואנחנו נפגשים בה בכל יום עם ההורים, עם החברים, עם המורים, עם המדריכים ויותר מכול – עם עצמנו. בממד התחרותי אין טוב ולא טוב", מסביר זאבי, "העולם היום הוא עולם תחרותי בכל תחום, ואתה נשפט ומבוקר כל הזמן בהשוואה לאחרים. בספורט זה מן הסתם מוקצן יותר, אך אחד הדברים שהספורט מאפשר הוא היכולת להתמודד עם מה שהתחרות טומנת בחובה".

מה למשל?

"אני מאמין שחשוב להיות בן אדם קצת תחרותי כי יש הישגים שאתה יכול להגיע אליהם רק אם אתה חי באווירה הזו. קשה מאוד להצליח אם אתה לא מכוון להצלחה, לא רוצה בה, לא מתאמץ בשבילה ואומר 'יאללה, מה אכפת לי'".

עם זאת, זאבי מתאר את הסכנה שיש בבן אדם יותר מדי תחרותי: "זה לא נעים לסביבה. כל עוד זה נשמר במגרש – ניחא. אבל בדרך כלל אנשים כאלה לא נעימים גם מחוץ לעולם הספורט. נוסף על כך, לפעמים תכונת ה'אובר תחרותיות' מתלווה לחוסר היכולת להפסיד. הדברים האלה מונעים ממך להמשיך ולנסות, כי אתה כל הזמן חושש מהפסד".

חשוב גם לשמור על הכיף

איך נראית חוויית האולימפיאדה מבפנים?

"זה מעניין, כי למרות השם הגדול שלה מתכוננים אליה בדיוק כמו לכל תחרות אחרת", הוא מאפשר לנו לחלום. "האימונים מורכבים מכמה חלקים: בתקופה אחת אתה מעמיס עליך משקל ועובד על כוח, בתקופה שנייה אתה משקיע בטכניקה, ולקראת סוף ההכנות לתחרות אתה עובד על חדות ומהירות תגובה. בתוך התחרות עצמה אתה עובד על מה שכבר קיים בך. הכנה לתחרות ג'ודו כוללת שמונה-תשעה אימונים בשבוע, כשכל אימון מורכב ממשקולות, מחדר כושר ומאימוני ג'ודו. כל אימון אורך כשעה-שעתיים".

איך נראה סדר יום באולימפיאדה?

"זה תלוי בענף שבו אתה נמצא. אני, לדוגמה, הייתי קם בכל בוקר לשקילה (לוודא שאתה במשקל הנכון לקטגוריה כדי שלא יפסלו אותך-נ"ג), הולך לאכול ארוחת בוקר, ואז מתאמן בשעה שבה אני אמור להִתחרות ביום הַתחרות. בכפר האולימפי אני מנסה לחיות את היום של התחרות בכל יום כדי להיכנס לאיזושהי שגרה. בשאר הזמן אני אמור להיות באווירה נעימה, וזה אחד הדברים הקשים", הוא מודה.

עושים קצת כיף בין לבין?

"בטח", הוא נזכר בחיוך. "צריך לצאת קצת מהכפר האולימפי ולהסתובב בעיר. לנסות, עד כמה שאפשר, להדחיק את התחרות ולא לחשוב עליה, כי אין בזה תועלת. זה רק מגדיל את הציפיות והמתחים. אפשר לראות סרט עם החברים בחדר, לראות תחרויות בענפים אחרים... אני, למשל, צפיתי בתחרויות ענף השחייה".

הכתבה המלאה בגיליון "תמוז" של מגזין מקום בעולם

הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם", מגזין הנוער של עולם קטן.

לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן