שרת התרבות והספורט מירי רגב
שרת התרבות והספורט מירי רגבצילום: דרור עינב

בימים אלו, תקופה שבה אנו עסוקים בחורבן ובסיבותיו - בעיקר בשנאת חינם שהחריבה את הבית השני - התקשורת הישראלית עוסקת בפערים העדתיים בין המזרחים והאשכנזים.

כרגיל, ובמיוחד בשמאל, נשפכים קיתונות בוז מתנשא על יוצאי ארצות ערב שלא התבשמו לדבריהם מהנאורות של התרבות המערבית.

יש לשער שהקצף על התרבות הישראלית המזרחית יצא בעיקר מפני שמדובר ביהודים אוהבי מסורת ופטריוטים שאינם נתקפים פיק ברכיים נוכח כל ציוץ מחו"ל. שאם לא כן, יש לתמוה מדוע גבוהי המצח הללו אוהבים את הערבים כל כך, אך שונאים את היהודים שהם מכנים "יהודים ערבים". הרי הסלסולים המוזיקליים ורוב שאר הסממנים והמנהגים, ששרת התרבות מירי רגב מנחילה לכול, דומים להפליא לאלה שמצויים אצל אנשי שלומם הפלשתינים.

כמובן שהשמאל האינטלקטואלי ידחה בכל תוקף אינטרפרטציה זו. הוא ייתלה בארגומנטים פוסט-מודרניים שאובים מאסכולת פוקו, לאקאן ודרידה (האחרון, אגב, היה יהודי אלג'יראי-מזרחי). הוא יטען שהכול מתכתב הפוך על הפוך בשינוי פרדיגמות, בלה בלה בלה. בקיצור, מכבסת מילים מפוארת שעניינה טיהור שנאה גזענית לאחר ולשונה, כל עוד היא מופנית מהשמאל לימין.

אנו, שחונכנו לאבחן תופעות דרך משקפיים של תורה, הלכה ומסורת, סבורים שקיים מאפיין בולט אצל עדות המזרח שאולי טרם נחקר כל צורכו בכלים מדעיים סוציולוגיים ואנתרופולוגיים. הוא מעוגן, כפי שנראה, במנהגים ובמקורות שלא הוזכרו כמעט בשיח הנ"ל. המאפיין החד משמעי הוא שבני עדות המזרח, גם בשל היותם אנשים יותר טבעיים בעליל, רוחשים חדוות חיים ושמחה יותר מהאשכנזי הממוצע. לפחות תדמיתית. יש לדבר סיבות היסטוריות ואחרות, ועל כך להלן.

אם באנו להשוות את אופי ימי בין המצרים ומנהגי תקופה זו בין העדות, המסקנה היא שהאשכנזים לוקחים את זה הרבה יותר קשה מאשר עדות המזרח. לפי מרן המחבר, אין בכלל בשולחן ערוך "הלכות ג' שבועות". רק דיני שבוע שחל בו ט' באב מופיעים שם, באורח חיים סימן תקנ"א. ואילו לפי הרמ"א, נוהגים כבר מי"ז בתמוז שורה של איסורי אבלות: תספורת, שמחה, חתונות ועוד.

הבדל זה בין השיטות ממשיך גם בתשעת הימים: האשכנזים לא מתרחצים, ואף לכבוד שבת חזון יש מחמירים. רוב הספרדים נמנעים רק בשבוע שחל בו התענית. זאת ועוד: רק בקרב האשכנזים מצאנו מנהג שלא להחליף את בגדי החול והפרוכת הרגילה בבית הכנסת לכבוד שבת זו.

בתשעה באב עצמו, הספרדים בירושלים מניחים תפילין בבוקר. האשכנזים ממתינים למנחה, כי בבוקר אנו כאבלים שמתגוללים בעפר ואין תפילין הנקראים "פאר" ראויים להנחה במציאות כזו.

גלות קלה יותר

המפתח להבנת ההבדלים האמורים מצוי כנראה בשני מנהגים הנוגעים לכל השנה: "אב הרחמים" וברכת כוהנים.

האשכנזים אומרים ברוב השבתות "אב הרחמים" לפני מוסף. קטע זה הוא אזכרת נשמות להרוגי מסעי הצלב, אירוע יהודי שהתרחש לפני כ‑900 שנה באירופה.

הכוהנים האשכנזים לא נושאים כפיים אלא במוספי החגים. הרמ"א נימק זאת בהיעדר השמחה הנחוצה לברכה, עצבות שמקורה בטרדות הפרנסה בגלות. ואילו הספרדים עולים לדוכן בכל יום בכל אתר (רק בארץ ישראל קיבלו גם האשכנזים, תלמידי הגר"א, את מנהג מרן. ראו 'פאת השולחן' לרבי ישראל משיקלוב. גם החסידים הלכו בעקבות פסיקה זו. רק בגליל נוצר מנהג פשרה מעניין – הכוהנים שם נושאים כפיהם רק במוסף של שבתות ומועדים).

נדמה שההסבר ברור. גלות ישמעאל הייתה בעליל קלה יותר. אולי בגלל זה המזרחים הם אנשים יותר נינוחים ושמחים.

פשוט שהיהודים סבלו גם בגלות זו מנחת זרועם של שכניהם המוסלמים. אבל הם לא חוו אסונות ורדיפות כמו אחיהם האשכנזים שחיו בצל הכנסייה: מסעי הצלב, עלילות דם, פוגרומים, גירושים, גזרות ת"ח ות"ט והשואה. אם היו מעין אלו גם אצלם, והיו (כאינקוויזיציה בספרד), הם היו בעיקר תוצרת נוצרית.

גם הקרבה בין ארצות גלות ישמעאל לארץ ישראל – מבחינת הגיאוגרפיה והאקלים; החיים תחת אותה מלכות, שפה ותרבות; שכיחות השיירות; ואף הגדרת האסלאם כמאמינה בא‑ל אחד, בניגוד לנצרות הנחשבת לרוב הפוסקים לעבודה זרה, הקלו על בני עדות המזרח את החיים בניכר, יחסית לפזורת אשכנז שהייתה רחוקה מכל הבחינות הנ"ל.

כל זה התהפך לאחרונה: עם הנצרות לכאורה אנו חיים בשלום, והאסלאם הפך לאויב. זה התחיל משעה שבני ישמעאל פיתחו שנאה כלפינו על רקע "כיבוש" ארץ האבות, נחלה שהם מנכסים ותובעים לעצמם. אמנם עשו-אדום-רומי שונאים את יעקב-ישראל בלי כל קשר לטריטוריה, אבל זה כבר נושא אחר.

ייתן ה' שנזכה לגאולה שלמה במהרה ויתקיימו בנו דברי הפיוט "כלה שעיר וחותנו (ישמעאל – חמיו של עשו) ועלו לציון מושיעים".

הכותב הוא רב שכונות רמת שרת, רמת דניה והולילנד בירושלים וראש כולל 'זיו התורה'