בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי והפעם עם שמעון לנקרי

בן 54. תושב עכו. נשוי לדורית ואב לארבעה. סא"ל במיל' וראש עיריית עכו

עפרה לקס , כ"ח בתמוז תשע"ו

שמעון לנקרי
שמעון לנקרי
צילום: דרור כץ

התחלה: נובמבר 61', טבריה. ההורים נולדו בבוז'ד, ארבע שעות נסיעה מקזבלנקה ועירם של עמיר פרץ, יהודה לנקרי והרב ראובן אלבז שהוא גם בן דוד. האב עלה לארץ בגיל עשר במסגרת עליית הנוער, וגדל בקיבוץ גבעת ברנר. אמו שעבדה בחמי טבריה הצעירה כתרפיסטית של נכי צה"ל הייתה דתייה "ממש", ואביו, שעבד בסולל בונה ובקיבוץ לביא, "ממש לא". הוא, הבכור, הלך לכיוון המסורתי. שני אחיו הפכו לחרדים ושתי אחיותיו לחילוניות, "משפחה פלורליסטית".

לימודים: 'תחכמוני' העירוני עד כיתה ח'. בהמשך עבר עם כמה חברים לישיבת 'פרחי אהרן'. "הישיבות התיכוניות נחשבו אז 'ואוו' בשביל ילדים שרצו להצליח". השיבה הביתה הייתה אחת לשלושה שבועות, אבל הוא התמודד. "הבית שלנו היה ספרטני. אבא הנחיל את המסר שהאחריות על החיים היא עליך".

תנועת נוער: "בני עקיבא, שמאוד השפיעה עליי". המפגש עם ערכים של מורשת, שיתופיות ויחד, ההדרכות, התפילות, השירה והמחנות כבשו אותו, "והעניין של חבר'ה שלוקחים על עצמם התנדבות".

התנדבות: בהיותו בן עשר אימץ ילד בן שש עם בעיות תקשורת וליווה אותו במשך כמה שנים. "זה בא מהחינוך בבית ומהמקום של רצון לתת שיש לבני הנוער". העשייה הזאת "היא שהופכת אותך למה שאתה בגיל מבוגר".

הרב אברהם יצחק נריה: היה הר"מ שלו במשך שלוש שנים. "אישיות נעלה שאין למעלה ממנה". הקבלה שלו את התלמידים והיכולת לחבב עליהם את לימודי הקודש, היכולת להבין הקשרים ועוד "הפכו את השיעור לחוויה ואת השנים למדהימות". פטירתו של הרב בגיל צעיר "הייתה מכה קשה לכל מי שהכיר אותו".

צה"ל: אביו כיוון אותו כל השנים להיות איש צבא. הוא התגייס לגולני, עבר קורס קצינים וחווה את מלחמת לבנון הראשונה במלוא עוזה: "בכניסה לביירות נפצעתי מ‑RPG שפגע כמה סנטימטרים ממני". הוא הוטס לרמב"ם, התאושש, חזר לזירת הקרב ושוב נפצע, "הנגמ"ש שלנו עלה על מטען צד". אמו בכתה וביקשה שלא ישוב ללחימה, אבל אביו עודד אותו לחזור לקרב.

פחד: היו עוד שלוש פעמים של "כמעט" והיו הרבה לילות שבהם חשב שלא יצא חי מהמלחמה הזאת. "חונכנו על ערכי מורשת ודבקות במטרה והם קובעים את הקרב, ידענו שאין ברירה אחרת". הוא המשיך בצבא וכשהיה סרן, רגע לפני חתימה על שש שנות קבע נוספות, עזב את הצבא בגלל אולטימטום.

האולטימטום: דורית, אותה הכיר במהלך השירות הצבאי, הוא היה מ"פ והיא פקידה של אחד המג"דים, גדלה בבסיסי צה"ל כבת לאיש קבע. את ביתה היא רצתה לבנות עם אזרח. הוא נענה לתנאי. דורית היא מורה כבר 28 שנה "ואוהבת כל יום". היא "אישיות בפני עצמה, אשת חיל".

ילדים: ניצן, הגדולה, למדה לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, "היא חזרה בתשובה, ונישאה למישהו שחזר בשבילה". הם מתגוררים בתל אביב, והיא מסיימת תואר שני בדרמה תרפיה. עפרי הייתה אלופת ישראל לנוער בטניס וסגנית אלופת ישראל לבוגרות. נאלצה לפרוש בגיל צעיר מהספורט, "כי הבנו שכדי שהיא תמשיך, נצטרך למכור את הבית". היום היא סטודנטית בווינגייט ומאמנת. הבן השלישי, עומר, הוא עם צרכים מיוחדים, שירת בשירות לאומי וגם בצבא וגר בבית, ויובל בן ה‑12 עולה לחטיבת ביניים בעיר.

עכו 1: מיד אחרי הנישואים הם התגוררו בעכו "כי ההורים של דורית גרו שם". הוא עבד במתנ"סים בעיר ושימש סגן מנהל מתנ"ס. באותה תקופה עשה בין 50 ל‑90 ימי מילואים בשנה וסיים בדרגת סא"ל. התחנה הבאה הייתה הקריות.

קריית ביאליק: ניהל מתנ"סים בנשר, "אז נחשפתי לנושא של נוער בסיכון והבנתי שלא כלכלה חזקה מביאה חברה חזקה, אלא חברה חזקה מביאה לכלכלה ולמדינה חזקה. היום לא עושים את העבודה החברתית הנכונה. הפריפריה מתרחקת. צריך להבין שילד שנשען על המדינה, מזיק לה. אזרח חזק - יתרום לה". בהמשך הוא עבר לנהל את המרכזים הקהילתיים בעכו, "להוציא אותם ממשבר של שמונה שנים".

הפתעה: "יום אחד אמרתי לאשתי 'קומי, עוברים לעכו'". התחושה הייתה "שצריך לעזור לעיר הזאת. המקום מידרדר ואנחנו צריכים לתת את התרומה שלנו". דורית הביטה עליו, "ואולי קיוותה שאפסיד כדי שנחזור לקריות".

הימור: הוא לקח את כספי הפיצויים מחברת המתנ"סים ואיתם יצא למערכת הבחירות. "זה לא היה מעשה הגיוני בכלל. באתי ממקום מאוד מסודר ועשיתי סוויץ' למקום שאני לא גר בו". המסר היה: "עכשיו הזמן שלנו להרים את העיר".

המגזר הערבי: הרשימה שלו הייתה עצמאית. "הערבים הלכו תמיד עם מפלגת העבודה והבנתי שאני צריך לשקף להם שמצבם ימשיך להיות רע אם הם ימשיכו להצביע באותו אופן". הוא ואנשיו עברו "בית בית" בעיר העתיקה כדי לשכנע.

מהפך: למחרת הבחירות הוכרז המועמד המתחרה כמנצח. "מתוך 21 אלף מצביעים, הוא ניצח ב‑48 קולות". אבל אז הגיעה הקלפי של החיילים.

כל הכבוד לצה"ל: קולות החיילים הכריעו בעדו. "בפעם הראשונה מקום המדינה העבודה לא הייתה בשלטון בעכו".

לקום מחר בבוקר: "למחרת חטפנו בפרצוף לא רק את ההבטחות שלנו לבוחרים, אלא את התמונה השלמה של המצב בעיר". בשנתיים-שלוש הראשונות של הקדנציה, יום העבודה היה נגמר בשתיים לפנות בוקר. "עד צאת הנשמה ממש, רק כדי להביא את המצב לנורמליות, עם תרבות ארגונית, חזון, מטרות ויעדים".

הכיוון למעלה: עכו היא עיר מעורבת השוכנת בפריפריה, "כך שהכול פועל לרעתך". מצד שני "זו הזדמנות, כי מכאן אפשר רק לעלות". העיר הפכה בתוך זמן קצר למודל לעבודה מוניציפלית נכונה. ועל כך העידו התארים.

התארים: הוא נבחר כמה פעמים על ידי 'דה מרקר' לאחד מראשי הערים המצטיינים בארץ. כך גם ב‑nrg וגם בפורבס-ישראל. "עשינו מהפך מקצה לקצה, ועלינו מ‑40 אחוז זכאות בבגרות לכמעט 80". יש היום פי ארבעה עובדי רווחה, בניינים ומועדוני נוער שופצו והוקמו קונסרבטוריון ומרכז טניס ענקי. תושבים מגיעים ויש בנייה. גם לישיבת ההסדר יש מקום פעיל "בתוך המערך החברתי חינוכי של העיר".

יחסי ערבים-יהודים: ב‑2008 היו התפרעויות בעיר, "לא היו נפגעים בנפש אבל המהומות יצרו חוסר אמון בעיר, וזה היה שבועיים לפני בחירות". הוא הכריז מעל במה שעכו היא יהודית לנצח נצחים, "הערבים הרגישו שהם חצו קו ושלא יוותרו להם". מאז החל תהליך הידברות יומיומי בכל הגילים והמישורים ויש פירות.

הפירות: ב'צוק איתן', כשערביי הצפון ראו שבעכו אין הפגנות, הם הגיעו בהסעה לעיר, אבל ערביי המקום "העלו אותם על אוטובוסים ובעטו אותם החוצה". כך, גם בשנה האחרונה לא מורגש מתח בעיר. "הערבים עברו כברת דרך גדולה. בעבר הם למדו בצריפים, היום הם לומדים במבנים חדשים ויש להם מרכזי נוער. מחקנו את האפליה".

ההתנקשות: לפני שלוש וחצי שנים החלו לעקוב אחריו עבריינים, ואחרי חודשיים הוא הגיש תלונה רשמית למשטרה. "יומיים לפני כן, התקשרתי למשטרה לשאול מה קורה, אבל אמרו לי שזה לא מסוכן". כשהוא נסע בשתים עשרה וחצי בלילה מכפר יאסוף לעכו עצרו לידו שני רעולי פנים. אחד מהם ירה בו בחזה "מטווח אפס".

תוצאות: הפציעה הייתה קשה וכללה פגיעה בנשימה ו‑170 אחוזי נכות. גם ההלם היה קשה. "בצבא אתה יודע לקראת מה אתה הולך, במדינה אתה נוסע בכיף, השוק הוא משהו שהנפש לא יכולה להכיל".

ממשיכים קדימה: "אף אחד במשפחה לא העלה את האופציה שלא אתמודד שוב לראשות, כי אז יהיה פרס לפושעים". את קמפיין הבחירות שהתקיים באותם ימים הוא ניהל מהמיטה "וקיבלנו 80 אחוזים מהקולות".

יעדים: אחרי 13 שנה בתפקיד יש רצון חזק לפתח את העיר בתחום המלונאות, להמשיך ולחזק את מערכת היחסים בין יהודים לערבים ואת מערך החינוך החברתי, "שם אנחנו משקיעים עשרות מיליוני שקלים עם ילדים ונוער בסיכון. זו יכולה להיות נקודת חוזק".

אם זה לא היה המסלול: "יכול להיות שהייתי בצבא", או "משהו אחר שקשור בחברה הישראלית שסובלת מכך שההנהגה לא יודעת איך יוצרים במדינת ישראל אזרח שבע רצון בלי קיטוביות. החברה הישראלית צריכה להיות במקום אחר, של רצון להיות חלק ולתרום יותר".

במגרש הביתי

בוקר טוב: השכמה ברבע לשבע "כדי להעיר את הילד לבית הספר". דבר ראשון תפילה לה' "גם שחס על חיי וגם שמנחה אותי". אחר כך קריאת עיתונים והתעדכנות "בלי לחץ". למשרד הוא מגיע בתשע ו"עד האירוע האחרון".

מוזיקה: עברית ישראלית, שלמה ארצי, שלום חנוך ויהודית רביץ. מאזין גם לישראלי חדש וללועזית.

שבת: הם שמרו גם קודם, אבל מאז שהבת חזרה בתשובה היה מהפך במטבח וגם השבת נראית אחרת. "זה הפך ליום לגמרי משפחתי, והביא לנו הרבה אושר. מומלץ".

אוכל: העוף מונח על הצלחת רק בשבת, "לרוב אני אוכל מאכלים קלים, סלטים וגבינות".

עתים לתורה: מדי יום שני בין שמונה לאחת עשרה בלילה מגיע רב מקובל ללמד אותו פרשת שבוע בעין הקבלה, "אחד על אחד".

פנאי: בעשור הראשון לראשות העיר לא היה בכלל. מאז הפציעה יש התעסקות עם הבריאות, "אתה יודע להעריך יותר את החיים ולומד שיש דברים מחוץ לעבודה". בגלל האבטחה הצמודה אין הרבה יציאות, אז משתדלים בבית.

אחזקת הבית: אם הוא בבית, הוא "כבר עושה הכול": מסדר מנקה ושוטף כלים, "כל משימה שיש".

מפחיד: "אדם צריך לממש את עצמו ואני מפחד שלא אצליח לממש את כל הדברים שאני רוצה עד הסוף, אם בפיתוח העיר או בפוליטיקה הארצית".

דמות מופת: בנבואה – משה, במלכות - דוד, ובמנהיגות - דוד בן גוריון "שהקים את הנס הזה שנקרא מדינה. איש מעשה, בלי קשר לפוליטיקה". יש לו גם הערכה עמוקה למנחם בגין, "איש חברתי מהמעלה הראשונה שסימן את הדרך החברתית". ויש גם את רבין ונתניהו, "שבעת הזאת הוא מנהיג בלתי מעורער", למרות התקשורת "שגורמת לו עוול".

משאלה: "שיהיה לי נכד".

כשתהיה גדול: הרצון הוא "להיות חלק מההנהגה של עם ישראל".

ofralax@gmail.com