אדי להבי, דוד כנעני וצפריר רונן ז"ל
אדי להבי, דוד כנעני וצפריר רונן ז"לצילום: תנה להבי

אדי להבי ז"ל שנפטר והובא לקבורה בכנרת ב-כ'ז בסיוָן תשע'ו, היה איש ארץ ישראל מקורי, נועז ופורץ דרך, ברמ"ח אבריו, בכל המעגלים בהם עשה והניח יסודות, ולאורך כל חייו - משחר ילדותו.

סיפור חייו הוא סיפור מופלא של חלוציות והישרדות. הישרדות, שזור היטב בתקומת ישראל. הישרדות, תוך נאמנות לערכי האמת הציונות וישראל, ולאו דווקא לארגון שמיצה את עצמו.

אדי נולד בבוקרשט, רומניה, ב-טבת תרצ'ב, בן זקונים למשפחה אמידה. משפחה, שהיהדות לא מילאה בה תפקיד כלשהו. בן זקונים לאחר שתי אחיות. ליהודיותו הוא התוודע רק עם פרוץ מלחמת העולם השניה, כאשר הוצא באחת מבית הספר הכללי בו למד בשל היותו יהודי. חווית סילוק זה והתוודעותו לשורשיו, הביאה את הילד התמים לרצות "להיות חקלאי בפלשתינה" "כשיהיה גדול".

רצון, שהחריד את מוריו בבית הספר שאילתרה הקהילה, מיד עם תחילת הגזרות. מהר מאוד התברר, שלילד בן ה-9 לא יהיה פנאי להשתעשע ברעיונות על מה שיעשה "כשיהיה גדול". המשפחה, החלה לנדוד בין כפרים ועיירות ברומניה, במאמץ שלא להשלח לטרנסניסטריה ולהשמדה, תוך שהיא מסתווה בזהויות לא-יהודיות, שונות. לאחר המלחמה, כאשר אדי היה כבר בן 14, הצליחה משפחתו להעלותו על אניית מעפילים לפלשתינה-א"י. אנייה שהביאה שארית פליטה מפולין ומרומניה, לארץ ישראל. את משפחתו לא ראה אדי מאז. אניית המעפילים נעצרה ע"י הבריטים בהגיעה לחופי הארץ, ואדי הצעיר נכלא במחנה עתלית. מהמחנה הוא הצליח להשתחרר לאחר שסיפר שהוא אך בן 12, וכאן החלו נדודיו בארץ ישראל.

אדי התחבר לגרעין השומר הצעיר בקיבות גת. כאן חשב אדי, שהוא הולך להגשים את מאוות חייו: "להיות חקלאי בפלשתינה". הגשמת החלום, כמו שקורה עם חלומות, העמידה את הילד החולם עם שתי רגליים על הקרקע, והוא עבר לקיבוץ שמיר. בקיבוץ שמיר החדש לא היו ילדים בני גילו, והוא נדד לקיבוץ מעברות. כאן מצא חברה כלבבו ומצא את מקומו בעבודה הקשה.

הימים היו ימי התגבשות כח המגן העברי, ואדי רצה להצטרף ל"הגנה" ובעיקר ל'פלמ"ח'. כדי לעשות זאת הוא נדרש - הפעם - להוסיף שנתיים לגילו. המאורעות התפתחו למלחמת עצמאות, ואדי – החייל שלא חוייל אף פעם ולא שוחרר אף פעם - באופן רשמי, עשה אותה בנגבה ובגת. עשה, בהגנה על הקיבוצים ובלחימה במבצעים שונים באיזור נגבה-גת. כשהסתיימה המלחמה ומשימת היישוב הפכה להיות: התיישבות, לקח אדי חלק בהקמת ניר יצחק (ליד קיבוץ נירים) ובלחימה על המקום. לחימה מול חדירות ערבים מהרצועה. חדירות, שכמו בימינו, הגניבה והחבלה חד המה. אז גם פנה אדי בן 19 פנה להשלים את מה שאיבד באירופה – משפחה.

עם אשתו, עבר אדי לראשון לציון כדי ללמוד הנדסת בניין, והחל לעבוד ב'סולל-בונה'. אך לא לזמן רב. תהפוכות החיים שלחו אותו אז לצה"ל, להשלים קורס מ"כ-ים ולחתום קבע. בן 22 הוא השתחרר וגויס לקהילת המודיעין. על עשייתו בקהילת המודיעין לא היה מוכן אדי לדבר אף פעם, ורק ציין, שבשלהי שירותו פנה לעיצוב מוצרים, עיסוק בו השתלם ועשה חיל, גם בפרק האזרחות לאחר השחרור, ב-1968.

עיצוב מוצרים תעשייתי הפך להיות גם מקצוע וגם שליחות. אדי ראה בהנחלת עיצוב מקצועי חלק בלתי נפרד מהגשמת הציונות ובניית הארץ. הוא עיצב למעלה מ-400 מוצרים לשימושים שונים: בעיקר צבאיים, רפואיים, וחקלאיים, וגם מוצרי צריכה: רהיטים שונים ומקררים. אדי עיצב, פיתח את תורת המקצוע ולימד. לימד ב"בצלאל" בירושלים, והקים את המגמה לעיצוב ב'מכללת הדסה' בירושלים. על תרומתו למקצוע ולפיתוחו בישראל זכה אדי לפרס מוזיאון ישראל לעיצוב, ב-1977.

לאדי נולדו שני בנים מאשתו הראשונה ו-3 בנים מאשתו השניה – תנה, אותה נשא ב-1969. ב-1974 רכשו אדי ותנה מגרש גדול במושבה כנרת, והמשפחה עברה לשם, אימצה את הבית ואימצה עשייה חקלאית וחיים ירוקים, ומאז זהותה שלובה בכפר. בחינת, גם מימוש החלום "להיות חקלאי בפלשתינה", גם בסיס לפיתוח העיצוב התעשייתי - לו התמסר מאז שחרורו, וגם שורשים למשפחה כולה באדמת הארץ.

במקביל לכל העשייה הבטחונית והתעשייתית, פנו אדי ותנה להעמקה ועיבוי של יהדותם, ולחיזוק הציונות בארץ ישראל, בכלל. העמקה וחיזוק שמטבע הדברים קיבלו מימד של דחיפות עם נפול "תהליך אוסלו" על ישראל.

אדי היה אמנם יוצא "שומר הצעיר" אך היה מאז ומתמיד יהודי מאמין. מה שהשתנה מאז "אוסלו", הוא, שאדי, עם תנה וכל המשפחה, פנו לממש את האמונה בעשייה ציבורית. אדי נהג להתוודות שהוא איש מאמין, שמתפלל מידי בוקר, שומר שבת וכשרות, למרות שאינו חובש כיפה. בשנת תשנ"ה , היה מראשי קבוצת חי"ל – "חוסן יהודי לישראל", שהצטרפה לתמוך במפד"ל בבחירות תשנ"ו, ובמידה רבה, חוללה את המהפך המפתיע לאחר רצח רבין, בכך שחיזקה את המפד"ל דאז בשני מנדטים של "חילונים", מה שהיה פריצת דרך באותם הימים. נאומו של אדי לפעילי המפד"ל, לפני בחירות תשנ"ו ולאחר רדיפות חובשי הכיפה בעקבות רצח רבין, היה אבן דרך בקימת היהדות המתנחלית והמאמינה על רגליה, והופץ בחוברת המרכזית שהוציאו חי"ל והמפד"ל לקראת הבחירות ההן. הוא מובא כאן במלואו.

חי"ל אמנם השיג את מטרתו בשעתו, ומנע את המשך אוסלו באטרף התאבדותי ללא בלמים כלשהם, אך הוא לא קיבע מהפכה בתודעה הציונית בקרב הציבור ה"חילוני" בישראל, ולמען מהפכה זו המשיך אדי במאמציו, במסגרות שונות.

בין השאר, לקח אדי חלק ביסוד ה"איחוד הלאומי", ובהמשך "תקומה" ואחר כך "התקווה", בראשות פרופ' תא"ל אריה אלדד. אדי עבר מכנרת ל'עיר דוד' ל-3 שנים משמעותיות. אך כמובן שהמסגרות הפוליטיות לקראת בחירות היו קצה הקרחון של פעילות מתמשכת למען ההתנחלויות ביהודה, שומרון וחבל עזה, והאהבה הגדולה למתנחלים, אותה העתיר בכל צעד יצירתי שעשה.

ת.נ.צ.ב.ה., ותהי מורשת העשייה הציונית ואמונת הברזל של אדי – אמונה בארץ ישראל ובמתנחלים, לפיד מאיר לכל נאמני העם התורה והארץ.