בשבע מהדורה דיגיטלית

מחזירים עטרה ליושנה

אין סתירה בין עיסוק בענייני צבא ומלחמה ובין לימוד תורה, והקשר בין השניים היה מוכר בעבר

הרב דניאל שילה , ז' באב תשע"ו

יכול אדם להיות גם לוחם מעולה וגם תלמיד חכם. הרב אייל קרים
יכול אדם להיות גם לוחם מעולה וגם תלמיד חכם. הרב אייל קרים
צילום: ללא קרדיט

קריאת מגילת איכה מסתיימת במילים "חדש ימינו כקדם". בהפטרת היום אנו קוראים בירמיהו פרק ח': "אין ענבים בגפן, ואין תאנים בתאנה". באיכה מתאר ירמיהו את ההליכה הנוראה לגלות.

אולם בהמשך, בפרק הנקרא בהפטרת ראש השנה, אנו קוראים: "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל" ו"עוד תיטעי כרמים בהרי שומרון", "ובאו ורננו במרום ציון, ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רווה" (ירמיהו לא). וכך בעמוס (פרק יג): "הנה ימים באים נאום ה' וניגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה: ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם".

וכך ביחזקאל (פרק ח): "ואתם הרי ישראל ענפכם תיתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", ובהמשך: "כה אמר ה' אלוקים ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות: והארץ הנשמה תיעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר".

הנביאים הללו כורכים את קיבוץ הגלויות עם פריחתה החקלאית של ארץ ישראל, ויחזקאל מנבא מפורשות שקודם ישוב העם לארצו ורק לאחר מכן ישוב בתשובה. בהסתכלות בהירה נראה כי אנו נמצאים בתוך התהליך. יש קיבוץ גלויות! בפרק כ"א בספר יהושע אנו מתבשרים כי מה שהובטח לישראל בעניין הארץ – "הכל בא". הכיצד, הלוא גם ביהושע וגם בשופטים נזכרים חלקי ארץ רבים שלא נכבשו בידי ישראל, ואיך נאמר "הכל בא"?

רלב"ג, אברבנאל וכלי יקר נדרשים לשאלה. שלושתם אומרים כי מצד ה' "הכל בא" ורק "עצלות יהושע וישראל", כדברי רלב"ג, הם שהותירו את מה שלא נכבש. כאשר מודעים לכך שנמצאים בתוך תהליך, אין מודדים בכל רגע את מה שעדיין לא הושג, הן בחומר והן ברוח.

וכותב החתם סופר: "רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה ה"נ לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה" (סוכה לו, א). והנה אנחנו מתקרבים למצב של "רוב ישראל שרויין", ואם זהו תנאי הכרחי – הרי כל הנעשה הוא הכשר מצווה, כפי שכתב רבי יהושע מקוטנא בשו"ת ישועות מלכו.

לומדים קשת

ובעוד תחום מחזירים עטרה ליושנה. לאורך הגלות לא עסקו כמעט היהודים בענייני צבא ומלחמה, אלא כאנוסים לכך על ידי העמים שבקרבם ישבו. גם היום נדמה לכאורה שתלמיד חכם ולוחם אלו ניגודים שאינם מתיישבים. לא כן היה בימי קדם בארץ. את הספדו על שאול ויהונתן פותח דוד במילים "ללמד בני יהודה קשת". ומצאנו אז כי ארזי לבנון אדירי התורה הם גם לוחמים עזי נפש.

עתניאל בן קנז, המכה את קריית ספר, הוא גם האיש אשר העלה בפלפולו שלושת אלפים הלכות אשר נשכחו בימי אבל משה (מסכת תמורה).

הלוחם עז הנפש אבישי בן צרויה, מתואר כ"שקול כנגד רובה של סנהדרין" (ברכות סב, ב). ועוד: "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אראל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבאר ביום השלג (שמואל ב, כג).

ועל כך אומרת הגמרא (ברכות יח, ב): "רב פעלים מקבצאל - שריבה וקבץ פועלים לתורה; והוא הכה את שני אריאל מואב - שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני". ומוסיף רד"ק: "ואף על פי שהיה בניהו כהן, ואסור להיטמא למתים, להילחם באויבי ה' הוא מצווה. וכשציווה הקב"ה להילחם בשבעה גויים ובשאר האומות המצרות לישראל, לא חילק בין כהנים לישראל".

והנה מצינו היום רבנים ראשיים לצה"ל וכן ראשי ישיבות שהם אנשי חיל, טייסים, צנחנים ומפקדים. יושבי בית הדין הגדול, יש מהם שישבו בטנקים במלחמה. וממצב של "פן יעשו העברים חרב או חנית" (שמואל א, יג), הגענו למצב שחיילינו לוחמים בטנקים מתוצרתנו וברובים מעשי ידינו.

בחירתו של הרב אייל קרים שליט"א לרב הראשי לצה"ל, אחר שבעבר פיקד על סיירת צנחנים, מבליטה את העובדה שיכול אדם להיות גם לוחם מעולה וגם תלמיד חכם בעל יכולת פסיקה מוכחת.

פרק ק"ז בתהילים מלמד אותנו כי גם בעיצומו של מסע ישועה שעדיין לא תם יש חובה של "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם". ועליהם יש לומר: "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'".