בשבע מהדורה דיגיטלית

הכותל הקטן מחכה לשינוי גדול

ספר חדש של החוקר נדב שרגאי מביא את סיפורו של הכותל הקטן, מהתקופות שבהן התפללו בו רבני ירושלים ועד למעמדו הירוד כיום

יואל יעקובי , ז' באב תשע"ו

הערבים כיסו אותו בגרפיטי עוין או בצואה. מתפללים בכותל הקטן
הערבים כיסו אותו בגרפיטי עוין או בצואה. מתפללים בכותל הקטן
צילום: ברכה סליי

הרב יצחק אביגדור אורנשטיין היה רב הכותל בימי המנדט, עד שנהרג עם אשתו באחת ההפגזות הירדניות על הרובע היהודי בתש"ח.

ב'יומן הכותל' שכתב ושיצא לאור על ידי בנו, מתוארת שגרת היומיום בכותל המערבי, ובתוכה מסכת ההשפלות שנאלצו לחוות הבאים אל הכותל המערבי באותן שנים מידי השכנים הערבים ומידי השוטרים הבריטים.

שמו של הרב אורנשטיין מופיע לא אחת בספר 'הכותל הנעלם' שכתב העיתונאי וחוקר ירושלים נדב שרגאי, ושיצא לאחרונה בהוצאת ספריית בית-אל. למרות אזכוריו הרבים של הרב אורנשטיין ושל דמויות ואירועים נוספים בני אותה תקופה, הספר דווקא אינו מספר את סיפור 57 המטרים של רחבת הכותל המערבי המוכר לנו, אלא דווקא את זה של 300 המטרים של הכותל המערבי - הוא חומת הר הבית המערבית - שמסתתרים מאחורי הרובע המוסלמי. חלקי כותל לא ידועים – בעיקר בנייה ממלוכּית - שהרובע המוסלמי נבנה על גביהם, ושימש להם לא פעם כקיר מן המוכן. יוצא דופן באזור זה הוא הכותל הקטן, החלק היחיד צפונית לרחבת התפילה, מעל פני הקרקע, שלא כוסה בבנייה מוסלמית. שמו כמעט אינו מוכר לציבור. הוא סמוך לשער הברזל ומהווה למעשה חצר של סמטה מוקפת בבנייה ערבית.

"לאורך מאות בשנים יהודים התפללו לכל אורך הכותל המערבי, ולאו דווקא בסמטת הכותל, זו שלאחר 1967 הפכה לרחבת ענק", אומר שרגאי. "בניגוד לשיח המקובל, גם הכותל הקטן לא התגלה רק אחרי מלחמת ששת הימים. יהודים התפללו שם שנים רבות קודם לכן, בסוף המאה ה‑19 ובראשית המאה העשרים ולפני קום המדינה, אם כי כבודדים – סוף סוף מדובר על מקום קטן יחסית, כ‑16 וחצי מטרים אורכו". במקום התפללו מפעם לפעם רבני ירושלים, ר' שמואל סלנט ומהרי"ל דיסקין. חבר הכנסת לשעבר הרב מנחם פרוש סיפר כי סבו נהג לערוך במקום תיקון חצות, וגם הרב אברהם שפירא, לשעבר הרב הראשי, זכר כי ביקר במקום כילד. פרוש אף מספר כי הייתה במקום התעלות מיוחדת. הדבר כנראה קשור לעובדה שהכותל הקטן קרוב יותר לכיפת הסלע, מקום קודש הקודשים לפי רוב הדעות, מאשר הכותל הגדול.

הספר מתאר כי קיים דמיון חיצוני בין מראה רחבת הכותל הקטן למראה סמטת הכותל הגדול של ימי המנדט, אבל גם יחסן של הרשויות לשני המקומות דומה: אז הבריטים, וכיום מדינת ישראל. "רכיבים רבים של הסטטוס-קוו הבריטי בסמטת הכותל הגדול של פעם הוחלו בפועל גם בסמטת הכותל הקטן. אסור למשל להציב שם דרך קבע מחיצה, ארון קודש, ספסלים ועוד", מציין שרגאי. מיד אחרי המלחמה שכונת המוגרבים הערבית פונתה ונהרסה, ובמקומה נחנכה רחבת הכותל הגדול. לעומת זאת, שאר חלקי הכותל המערבי שמעל פני הקרקע, מצפון לרחבת התפילה, אלה שבתי הרובע המוסלמי הושענו ונבנו עליהם - לא נחשפו, וזאת למרות דרישות חוזרות ונשנות של הרבנים הראשיים דאז, הרב ניסים והרב אונטרמן, שביקשו להשמישו כהמשך לאתר התפילה היהודי ולחושפו לכל אורכו.

הזבל נשאר, הפח גם

לראשונה פרץ הכותל הקטן לתודעה בעקבות ארבעה חורים שנקדחו בו בשנת תשל"ב (1972). החורים נקדחו על ידי אנשי החברה לפיתוח הרובע היהודי בשליחות עיריית ירושלים, כדי לתקוע בהם מוטות תמיכה ולהציל מבנה ערבי סמוך שהיה בסכנת התמוטטות. כשהתגלה דבר הקדיחה פרצה סערה גדולה על חילול הקודש, והאבנים המנותצות הוצגו לאות אבל ברחבת הכותל הגדול על ידי רב הכותל דאז, הרב מאיר יהודה גץ. ראש הממשלה גולדה מאיר מינתה ועדת חקירה. אירוע הקדיחות בכותל הקטן הוציא מהארון את הדיונים, שהיו עד אז סודיים, שעסקו באפשרות גילויו של הכותל המערבי לכל אורכו, גם מעל פני הקרקע, ולא רק מתחתיה באזור מנהרות הכותל.

בעימות חזיתי בוועדת הפנים של הכנסת התייצבו זה מול זה יו"ר חירות מנחם בגין, שתבע את גילויו של הכותל ובכלל זה הרס בתים ומתן פיצוי ודיור חליפי לתושביהם, וראש עיריית ירושלים טדי קולק, שסבר שתהיה זו טעות פטאלית. הכותל בסופו של דבר לא נחשף, ושרגאי מציין כי דיון זה היה הפעם האחרונה שבה הצעת חשיפת הכותל המערבי למלוא אורכו נחשבה עדיין בתחום הפוליטיקלי קורקט. גם בגין עצמו, אגב, כשהפך לראש ממשלה כעבור שנים ספורות, לא מילא את דרישתו מאז.

מכיוון שראש העיר טדי קולק עמד על דעתו כי המבנה המדובר הוא בעל ערך היסטורי, וככזה אסור בהריסה על פי פקודת העתיקות, הוחלט לבנות שם פיגום ברזל לחיזוק המבנה. פיגום זה הפך עם השנים בעיני הרשויות השונות, ובעיקר בעיני המשטרה, לאחד משני רכיבים של סטטוס-קוו מגוחך שנוצר בכותל הקטן. גם כאשר הוכח כי לפיגום זה אין משמעות והוא כבר אינו ממלא את תפקידו, נמנעו הגורמים הרשמיים מלהסירו, מחשש להפרות סדר של המוסלמים ומחאות מצד ממשלת ירדן, שהפכה כתוצאה מהסכמי השלום להיות אף היא גורם בעל אמירה בהר הבית ובעוטף הר הבית, למרגלות כתליו. רק בתשע"א (2011), כעשרים שנה לאחר שהתברר שאין בו צורך, הוסר הפיגום. היה זה ביוזמתו של פקיד בכיר וחדש ברשות לפיתוח ירושלים, שלא היה ער לדקויות הסטטוס-קוו במקום. למרות דרישת ממשלת ירדן, הפיגום המיותר לא הוחזר.

רכיב שני שהתקדש על ידי המשטרה נמצא אף הוא במעמקי הקמרון שבו שכן הפיגום, מצפון לכותל הקטן. מדובר בפח גלי שמסתיר מאחוריו זבל ופסולת בנייה. כמו השמש של הרב אורנשטיין, שנתפס "על חם" על ידי שוטרים בריטיים כשסחב דלי מים לסמטת הכותל הגדול כדי להעבירו לערבי שינקה אותה, כך תפסה המשטרה כמה מנאמני הכותל הקטן שהחליטו לארוז את האשפה שהצטברה שם בשקים, מתוך הנחה שכך יקל על העירייה לפנותם. המשטרה חייבה אותם לממן מכיסם הפרטי את פינוי הזבל בשלושה טרקטורים, בטענה שהם אלו שאספו אותו. "כאן ושם", כותב שרגאי, "חששה המשטרה מהפגנות סממני בעלות". הפתרון היצירתי שהתקבל לסילוק הלכלוך, לאחר התייעצות עם אנשי הוואקף כמובן, במקום פינוי יומי סדיר של הזבל, היה הסתרת הזבל ביריעות פח. "אם הזבל לא הגיע אל הפח", מצטט שרגאי את מתי דן, ראש עמותת עטרת כהנים הפעילה במקום, "הפח הגיע אל הזבל".

בנוסף לכך, הסטטוס-קוו אוסר על הצבת ארון מתכת קבוע שבו יאוחסנו סידורים, וכן אוסר הצבת ארון קודש קבוע, מחיצה בין גברים לנשים וכיסאות, ובכלל נזהר באופן קיצוני שלא להגדיר את האתר כמקום קדוש. "כמו בהר הבית", אומר שרגאי, "גם פה הדרג הביטחוני קובע לדרג המדיני מה נכון ולא ההפך". נאמני הכותל הקטן, ביניהם אישים כמו מתי דן או ברכה סליי, לא הרפו והמשיכו בהפעלת לחצים שונים על הרשויות. הדמויות הללו שאבו השראה ממאבקו העיקש של הראי"ה קוק למען הכותל הגדול, בתקופה שבה העלו הבריטים הצעת פשרה שכללה הכרה בבעלותם של הערבים על הכותל תמורת זכות תפילה יהודית במקום.

כתוצאה מלחצים אלו השתנו דברים במקום. רשות העתיקות מילאה חללים וחיזקה אבנים מסוכנות, הוחל בפינוי מסודר של אשפה, נקבע שלט בשלוש שפות והמקום רושת במצלמות משטרתיות. המצלמות העלו את רמת הביטחון והפסיקו את תופעות חילול המקום, כאשר עוברי אורח ערבים היו משתמשים במקום לעשיית צרכים, חלקם מתוך כוונות זדון. שרגאי מספר על מקרים שבהם הכותל הקטן כוסה בגרפיטי עוין או בצואה. בעיני הערבים, הדבר לא סותר את תביעתם על הכותל המערבי לכל מלוא אורכו, כמקום שבו קשר מוחמד את סוסו הפלאי אל-בורק, ואת איומיהם חדשות לבקרים על מהומות בעקבות כל שינוי קטן בסטטוס-קוו. יחד עם זאת, האיסור להציב במקום תשמישי קדושה מינימליים עומד בעינו.

שרגאי, אשר עוסק בהר הבית וכותב עליו רבות ואף אוהד את העלייה היהודית להר ועולה להר בעצמו, מפתיע מעט בכך שאת ספרו החדש הקדיש דווקא לחומה החיצונית של ההר. "אחרי 50 שנה", מסביר שרגאי, "אנו רואים שרוב הציבור לא עולה להר הבית ורוב הרבנים הדתיים-לאומיים, שלא לומר החרדים, אינם תומכים בעלייה להר. למרות שגם מעגלי העולים וגם מעגלי התמיכה הרבניים גדלו מאוד בשנים האחרונות, עדיין הם מיעוט. בעיניי אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אני לא מקבל את התיאוריה שמעט מנאמני ההר כלואים בה, שלפיהם הכותל המערבי הוא קיר סתמי וחסר ערך. מי שמזלזל בכותל, זורק אבנים לבאר שהעם היהודי שתה ממנה מאות בשנים. אלו מדרגות חיוניות שרק על גביהן ניתן להגיע לארמון הרם והנישא, מסדרון שמוביל לטרקלין".