"הגישה המזרחית מתאימה יותר לתקופתנו"

היסטוריון: יהדות אשכנז פיתחה יכולות שהתאימו לראשית הציונות והקמת המדינה. במזרח פותחו היכולות המתאימות לתקופתנו.

שמעון כהן , ז' באב תשע"ו

המשורר ארז ביטון עם שר החינוך בנט
המשורר ארז ביטון עם שר החינוך בנט
צילום: פלאש 90

במסגרת המהלכים ליישום המלצות ועדת ביטון נקבע כי במערכת החינוך יוטמעו לימודי ההיסטוריה והמורשת של יהדות המזרח.

בראיון ליומן ערוץ 7 מתייחס ההיסטוריון ד"ר יוסף שרביט לסוגיה, וקובע כי לא רק לימוד מורשת יהדות המזרח חשוב, אלא גם דרך תפיסת העולם המזרחית המתאימה יותר לתקופתנו זו.

ד"ר שרביט, מרצה להיסטוריה במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמנינו באוניברסיטת בר אילן ומכללת אפרתה, פורס את משנתו בסוגיה לאחר שהוא מברך ומשבח הן את השר בנט והן את המשורר ארז ביטון על תפקוד הוועדה.

"הם עשו עבודה יוצאת מהכלל, מיפו את הקשיים וההיבטים השונים. זו ועדה היסטורית וזו מהפיכה שנייה שמתחדשת היום אחרי המהפכה של שנות השבעים. אני מתפלל שהדברים אכן ייושמו בכמה מישורים ברמה כלל מערכתית, שהדבר יחלחל מהאקדמיה לגנים ולמערכות החינוך השונות".

לזאת הוא מוסיף ומציע להקפיד ולהבחין בשתי בעיות הנוגעות ליישום המסקנות. "הבעיה היא לא רק בתכנים אלא גם במתודולוגיה של ניתוח ההיסטוריה החדשה. ההיסטוריה נכתבה בידי המנצחים שמדגישים את הערכים שהם מאמינים בהם", אומר שרביט ומבהיר כי אותם "מנצחים" שכתבו את ההיסטוריה במקרה זה הם אנשי התנועה הציונית הסוציאליסטית ש"הדירה והאדירה לחילופין תכנים כאלה ואחרים".

על גבי קביעה זו הוא מוסיף פן נוסף והוא ההבדל התפיסתי בין מה שהיה מקובל בארצות אשכנז לבין המקובל בארצות המזרח, ולטעמו, כאמור, בעוד הגישה האשכנזית הייתה מתאימה ונכונה לתקופת הקמת המדינה, תקופה בה היה צורך לקבל החלטות נחרצות חדות ולעיתים גם כואבות, הרי שלתקופתנו שלנו נכונה יותר הגישה המזרחית שהתקבעה במרוצת הדורות בעקבות ההיסטוריה המיוחדת של אזור זה לעומת מדינות אירופה.

לטעמו של שרביט בארצות אשכנז התקבעה היהדות כדת ומתוך כך כמושג שבו קונפליקטים גדולים של רפורמה מול מסורת, חילוניות מול עולם דתי ועוד. התוצאה הייתה עולם ערכי שסוע, בעוד בארצות האיסלאם והפזורה הספרדית נתפסה היהדות כעם וכאומה בעלת גוונים שונים, ומתוך כך טבעה שהיא מכילה יותר דרכי חיים שונות ומצליחה ליישב קונפליקטים.

המניע שהוביל להבדל בין שתי הגישות טמון בהיסטוריה המיוחדת של כל אחת מהקהילות, מסביר שרביט.

בעוד בארצות אירופה נאבקו היהודים על קיומם מול הנצרות שראתה בעצמה מחליפת היהדות, ומשום כך התפתחה תרבות של יהדות במגננה, הרי שבארצות המזרח המאבק מול הסביבה המוסלמית לא היה מול מי שמבקש להחליף את היהדות ומגדיר את עצמו כיהדות האמיתית, אלא מול מי שמבקש לפגוע במעמדה של היהדות, ומשום כך הגישה בתוככי הקהילה היהודית היה מקבל ומפייס יותר.

תוצאותיה של גישה זו מתגלים גם באופי הפסיקה המזרחי לעומת זה האשכנזי. שרביט מקפיד לקבוע כי הגישה של יהדות אירופה נבחרה על ידי "הקב"ה שהוא אדון התולדות וההיסטוריה" דווקא לתקופת ראשית הציונות משום שתקופה זו הצריכה הכרעות קשות כדי להוציא את עם ישראל מהגולה והגלות.

דווקא האופי המורד שהתפתח בארצות אשכנז תאם את צורך השעה באותה תקופה ו"אלמלא אותה מרידה ספק אם היינו מצליחים לצאת מהגולה", כלשונו.

לעומת זאת "עכשיו, אחרי המרידה ושבירת הכלים שהביאה אותנו הלום עלינו, בשלב השני של ההיסטוריה שלנו, יש צורך לפייס את התהליכים הקשים שלנו", ולמשימה זו, הוא אומר, ראויה הגישה המזרחית, הגישה המכילה המפייסת, הגישה היהודית תורנית שאינה מפתחת אנטגוניזם קיצוני ומאבקים בתוך העם.

שרביט רואה בוועדת ביטון ובמסקנותיה מהלך סימבולי המבטא את השיבה אל הגישה והערכים שהתפתחו בארצות המזרח דווקא בתקופה זו, תקופה בה רוח זו היא הנצרכת ביותר על מנת ליישב מחלוקות ולגשר בין חלקי העם.

בדבריו מתייחס ד"ר שרביט גם להבדלים בין מזרח למערב בגישה לציונות ולארץ ישראל. הוא רואה בתופעת השבתאות נקודת שבר שבה כל קהילה בחרה להתמודד מולו בדרכה שלה, ולבחירה זו הייתה משמעות. עד למשבר השבתאות היו ניסיונות לחדש את מלכות ישראל בארצו, וידועים בהקשר זה הפרקים ההיסטוריים של דונה גרציה, רבי יוסף קארו, הרב יעקב בירב ואחרים.

משבר השבתאות גרם למחשבה מחודשת ובקהילות אשכנז בחרו להתנער מתופעות דומות על מנת שלא לחזור על שגיאת השבתאות. כך נוצרה האמירה לפיה המשיחיות תופיע, אך רק באחרית הימים. גישה זו פיתחה בקהילות האשכנזיות גם את היסודות האנטי ציוניים.

לעומת זאת בקהילות המזרח לא ניתן למצוא תופעות שכאלה, וזאת משום שלאחר משבר השבתאות נקבע שם שאמנם נעשתה טעות, אך תיקונה לא יהיה בביטול המשיחיות אלא בתיקונה על ידי השיבה לארץ ישראל.

פועל יוצא מדבריו אלה של ד"ר שרביט הוא החובה שלא לנתק בין הזיקה לציון לבין הציונות, כפי שניסתה הציונות החילונית לעשות על מנת להאדיר את העשייה הציונית המיליטאנטית שלה. "הזיקה לציון היא השאיפה לכינון מלכות ישראל מחדש".