בשבע מהדורה דיגיטלית

יורדים מהאולימפוס

לאבי סגל יש שלוש הערות סיכום על המשחקים האולימפיים בריו

אבי סגל , כ' באב תשע"ו

מסתבר שיהודים לא כל כך גרועים בספורט. ראש הממשלה ורעייתו עם ששון וג'רבי
מסתבר שיהודים לא כל כך גרועים בספורט. ראש הממשלה ורעייתו עם ששון וג'רבי
צילום: עמית שאבי, POOL, פלאש 90

שלוש הערות סיכום על המשחקים האולימפיים בריו:

1.

כולם מדברים על הסיקור חסר הפרופורציות של זוכי המדליות הישראלים, אבל האמת היא שאיבדנו את זה עוד קודם לכן. אולי הספקנו לשכוח, אבל לפני ירדן ג'רבי ואורי ששון כבר היה לנו מאמי לאומי, שגיא מוקי שמו. הג'ודוקא המוכשר סיים את הופעתו עם שלושה ניצחונות ושני הפסדים, בסך הכול שישים אחוזי הצלחה, אבל אחרי יומיים של כישלונות ספורטיביים ישראליים ודיכאון קליני תקשורתי זה הספיק לגמרי. ללמדנו שלא המדליות קובעות את מידת ההצלחה אלא תחושת הריק שלפני כן. אם היו לנו עשרים מדליות בריו, כמעט לא היינו שמים לב למדליה העשרים ואחת. אבל בימים שבהם הספורטאים שלנו הודחו בזה אחר זה, גם הפסד בחצי הגמר עורר בנו גאווה לאומית.

גם הכמיהה התקשורתית למדליות, פסיכוזה בפני עצמה, היא תולדה של זיכרון הריק, של הימים שבהם שלחנו עשרות ספורטאים למשחקים האולימפיים וחזרנו עם ועדות חקירה. ואולי הזיכרון מגיע רחוק אף יותר, עד לימים שבהם היינו העם הגולה, החלש, המוכה והנרדף על ידי הפריצים והצארים של אומות העולם. אין טבעי יותר מלהעריך את מה שחסר לנו במשך שנים רבות כל כך. ואם מדליה אולימפית מזקיפה את קומתנו ומעניקה לנו תחושה מחודשת של כוח וביטחון, תחשבו מה יקרה כאן אם נשיג פעם ניצחון במבצע צבאי.

2.

"למה אנחנו לא יכולים להיות כמו איסלנד", קיטרו פרשני הספורט רק לפני חודשים ספורים, כשנבחרת הכדורגל האיסלנדית הגיעה עד רבע הגמר במשחקי היורו. לעומת זאת, שמה של מדינת האי הקטנה לא עלה בשום דברי סיכום על משחקי ריו, כנראה משום שהישגיה האולימפיים לא בדיוק אמורים לעורר בנו קנאה. איסלנד מעולם לא זכתה במדליית זהב אולימפית. בכל תולדות המשחקים האולימפיים, הנציגים האיסלנדים עלו על הפודיום בסך הכול ארבע פעמים – שתיים מהן לפני יותר משלושים שנה – ואף לא פעם אחת במשחקים האחרונים בלונדון ובריו.

אז תגידו: נכון, אבל זאת מדינה קטנה בהרבה מישראל. וזה בדיוק העניין. גם אם הכדורגל הוא הספורט הפופולרי ביותר, אין טעם לקנא בהצלחה חד פעמית של מדינה חד פעמית. על כל נבחרת כדורגל מפתיעה נוכל למצוא אינספור כישלונות מהדהדים של מדינות ונציגיהן בענפי ספורט שונים ובטורנירים שונים. בהקשר הזה חשוב לזכור ולהדגיש: ישראל אינה אירופה, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת התנאים להצלחה ספורטיבית. ולכן, במקום להלקות את עצמנו על הפסדים בספורט התחרותי, אולי כדאי להתרכז בדברים שבהם אנחנו אלופים: רפואה, הייטק, מחירי דירות.

3.

בדיקה מדוקדקת של טבלת המדליות האולימפיות הכללית מבהירה את התמונה: תשע המדליות של ישראל אינן הישג וגם לא כישלון, אלא תוצאה טבעית והגיונית התואמת את גודל האוכלוסייה, את מיקומנו הגיאוגרפי ואת תנאיהם ומגבלותיהם של הספורטאים. גם אם היו לנו שתיים-שלוש מדליות יותר או פחות, זה לא היה משנה את התמונה. כשבודקים את המדינות שמעלינו ומתחתינו, אין מנוס מלהגיע למסקנה שהסטטיסטיקות די מתיישרות.

את מרב המדליות משיגות מדינות גדולות, רובן אירופיות. מתחת להן בטבלה מופיעות גם מדינות קטנות יותר, כמעט כולן ותיקות מאיתנו – או לפחות היו פעם חלק ממעצמות ספורט ותיקות כמו ברית המועצות ויוגוסלביה – מדינות שהתחרו וניצחו במשחקים האולימפיים זמן רב לפני הכרזת העצמאות שלנו. בחלק השלישי של הטבלה אפשר למצוא כמה מדינות צעירות מאיתנו, או שהאוכלוסייה שלהן קטנה משלנו, ועדיין רובן מאירופה. מדינות קטנות אחרות, שזכו במדליות רבות יחסית, עשו זאת בדרך כלל בתחום אולימפי אחד. ג'מייקה, למשל, זכתה בשבעים ושמונה מדליות אולימפיות, כמעט כולן במקצועות הריצה. גם טרינידד וטובגו – כן, זאת מדינה – מצטיינות בעיקר באתלטיקה קלה, ואילו המונגולים מצליחים באמנויות הלחימה – איגרוף, היאבקות וגם ג'ודו.

ישראל נמצאת בטבלה במקום סביר, נחותה יותר מרוב מדינות אירופה אך טובה יותר ממדינות רבות באפריקה, באסיה ובאמריקה המרכזית והדרומית. יש לה יותר מדליות ממדינות גדולות ממנה כמו גאנה, אקוודור או פרו, ואין לה שום סיבה להתבייש גם בשכנותיה לטבלה. הפיליפינים, מדינת איים של יותר ממאה מיליון תושבים, זכתה עד היום רק בעשר מדליות – אחת יותר מישראל – ועדיין מצפים שם למדליית הזהב הראשונה. גם אורוגוואי הקטנה אך הספורטיבית, פעמיים אלופת העולם בכדורגל, זכתה בסך הכול בעשר מדליות אולימפיות, אך רק אחת מהן בחמישים השנים האחרונות. אפילו קטאר, בעלת האמצעים הכלכליים הבלתי מוגבלים, מסתפקת בינתיים במדליה אחת מכסף ועוד ארבע מארד בתשע אולימפיאדות.

אפשר להמשיך הלאה, אבל הנקודה ברורה: אנחנו לא מעצמת ספורט, וגם לא חלשים במיוחד בתחום. הטענה כאילו יהודים וספורט הם שני קווים מקבילים היא מיתוס. כוחנו אולי במוחנו וברוחנו, אבל בספורט התחרותי אנחנו בסך הכול משתלבים במרחב, לא פחות ובוודאי לא יותר. בתחומי ספורט מסוימים אנחנו אפילו מתקדמים יחסית למדינות גדולות, עשירות ונטולות מלחמות הרבה יותר מאיתנו. תשאלו למשל את הסינים – מיליארד אנשים שצופים בערן זהבי לא יכולים לטעות.

בקטנה

אחרי שבועיים אולימפיים, נדמה לי שהצלחתי להבין מדוע ישראל מצליחה דווקא בג'ודו. זהו קרב שמתחיל באפס-אפס, יש בו הרבה תפיסות ומעט אקשן, איכשהו אחד הצדדים משיג יתרון קטן ואז הוא בעיקר משתדל להתגונן ולשמור עליו עד הסיום. בעיקרון, מדובר בתקציר של חמש דקות ממשחק כדורגל מליגת העל.