עמותת 'צו 1' הוקמה מתוך תחושת מצוקה אמיתית של חיילים דתיים רבים, ולא כהתרסה כלפי הרבנות הצבאית.
מטרתה למלא את החלל שנוצר בתחום אכיפת הדת בצה"ל, בתקופה שבה נשחק מעמד הדת בצבא. דוגמאות רבות לכך: האישור הצה"לי לגידול זקן לא תמיד ניתן, שמירה על כללי צניעות עם נשים נתפסת כקיצונית, הכשרות לא תמיד נאכפת בבסיסי צה"ל, ושיעורי תורה של רבנים נתפסים כפוליטיקה.
הרבנות הצבאית, לצערנו הרב, מגלה אוזלת יד בעניינים אלו. במקום לעמוד על המטרות שלשמן היא הוקמה, היא מעמידה פנים שבעצם הכול בסדר ושהטענות של החיילים הדתיים מוגזמות.
כמו בסיפור הידוע על האיש שגם נענש, גם אכל את הדגים המסריחים וגם גורש מהעיר, מוכה הרבנות הצבאית מכל הכיוונים: היא גורשה על ידי הרמטכ"ל מתחום התודעה היהודית, ההמלצות בנושא גידול זקן של חיילים דתיים כבר לא באחריותה, וראשיה מותקפים על כל אמירה או מעשה שלא עולים בקנה אחד עם התפיסה הליברלית. עברו הימים שבהם היו נענשים מפקדים על אי קיום פקודות מטכ"ל בענייני דת.
המציאות שבה מוקם גוף אזרחי לטיפול בבעיות צבאיות אכן איננה בריאה. ואולם, במקום לבוא בטענות ל'צו 1', הרבנות הצבאית צריכה להתעשת ולהחזיר לעצמה את התפקיד הכל-כך טריוויאלי: הגנה על זכויות הדתיים בצה"ל. ואם כך תעשה, מעמדה הציבורי יחזור כבימים ימימה, ובכך גם יתייתר הצורך בהתערבות חיצונית אזרחית. זו צריכה להיות משימתו של הרב אייל קרים, הרב הראשי החדש של צה"ל. נקווה שיצליח בכך.
ד"ר אהרון (רוני) קמפינסקי
דיקן אקדמי וראש החוג ללימודי אזרחות במכללת אפרתה, מחבר הספר 'בפקודת הרבנות: התפתחותה של הרבנות הצבאית בישראל'