ילדי מנשה נופשים
ילדי מנשה נופשיםצילום: עדן הראל

האימה של האימהות. החופש הגדול! איך מיד הילדים שלי נזרקים על הספה, מסרבים להחליף בגדים או להקשיב לי, והם רעבים כל היום כאילו לא אכלו חודשים.

ואני - מיד מקבלת את הפרצוף העייף שלי.

אבל הפעם החלטתי לעשות שינוי.

די, מאסתי באישה חסרת הסבלנות שמשתגעת מהבלגן וכל היום רצה במעגלים סביב הבית. "תאספו את הצעצועים" או "תשטפו את הכוס אחרי ששותים, מה כל כך קשה?".

החופש רק התחיל ואין לי כוח לשמוע את עצמי.

כמה אפשר לנסות ולהחזיק שהבית יהיה מושלם ונקי? שהילדים לא יצאו לגמרי מהמסגרת ועדיין ילכו לישון בזמן? כמה אפשר להיות רס"ר משמעת?

ובכלל, מתי התפקיד המעצבן הזה הגיע אליי?! למה בעלי לא לקח את כובע המפקד? מתי הייתה חלוקת תפקידים בזוגיות שלנו ואני ביקשתי להיות המרגיזה המשפחתית? זאת שאומרת מתי הולכים לישון, מזרזת לבית הספר, מציבה גבולות, גבולות ועוד גבולות?

כל מי שמכיר אותי יודע שהדבר הכי קשה לי בעולם זה גבולות. ודווקא בעלי שגדל בחיים מאוד מסודרים ועם גבולות ברורים, עושה את הבלגן הכי גדול.

אבל אני יודעת למה.

האמת מונחת בתוכי, שקטה ומרגיזה. כל אחד קיבל את התיקון המושלם שלו. דווקא בגלל שכל כך קשה לי לשים גבולות, אני צריכה להתמודד איתם.

כן. חילקנו תפקידים. אני לקחתי את תפקיד רס"ר המשמעת ועודדי לקח את תפקיד שר הכלכלה. כשהוא יושב טרוד על החשבונות ומחשב חישובים - אני מסתובבת בסופר ונהנית לחשוב מה אבשל לשבת. כשהוא רץ לבנקים ומשלם חשמל, מים וארנונה - אני אפילו לא מודעת לכך שהגיע זמן התשלום.

כל כך קל לראות את מה שאני עושה ואת כל המאמצים שאני משקיעה, שלרגעים אני מתבלבלת וחושבת שבאמת הכול אני עושה.

כמה קל ליפול למקום של כוחי ועוצם ידיֿ, כמה מהר היצר הרע שבראשי מנהל אותי ומחריב כל חלקה של ראות טובה.

ואותו דבר עם עבודת השם שלי. איפה אני מרפה ואומרת זהו, עד הנקודה הזאת אני יכולה, ומפה והלאה זה אתה? איפה אני משאירה מקום לנס להתרחש? לתפילה נקייה עם אמונה שלמה שאבא שבשמים מקשיב לי?

ככה מצאתי את עצמי בלילה, אחרי שכל הילדים נרדמו, מביטה בהם באהבה ובחמלה, שוכחת את השיגועים של כל היום, מתפללת לה'.

הנה, אני הולכת להרפות. אני הולכת לשחרר את הלחץ ולתת לחופש הגדול להוציא גם אותי קצת לחופש.

אני אתן להם לצעוק, לריב, לישון מאוחר ולעשות בלגן כמו שהם רוצים. כי אני סומכת עליך שכשיגיע הרגע לחזור לשגרה, אתה תיתן לי את הגבורה לעמוד מולם ולהגיד: די, נגמרה החגיגה. חוזרים לשגרה.

שלא כמו שר הכלכלה שבחופש הגדול עובד שעות נוספות בשביל לג'נגל את כל הקייטנות והגלידות הנוספות, לי יש אפשרות לקחת פסק זמן.

זה שחזרתי בתשובה לא אומר שאני צריכה להיות מושלמת, והבית שלי מתוקתק, והילדים מנומסים. להפך, זה מאפשר לי לשחרר ולדעת שיש לי על מי לסמוך.

אז אני יוצאת לחופש.

נכון שמקומות הומי אדם מלחיצים אותי, אז הלכתי עם שניים מהם לים. האוויר הפתוח, הגלים, הפשטות של לבנות ארמונות בחול ולאכול אבטיח - מי צריך יותר מזה?

וסוף סוף לקחתי את הקטנות לביקור אצל סבתא שלי. כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי שאני חייבת, פשוט חייבת, לקחת אותן אליה. הרי היא כל כך תשמח ותתרגש לחבק ולהחזיק את הנינות שלה. אבל בתוך הטירוף והמרוץ של החיים אני תמיד דוחה למחר. אז סוף סוף עשיתי את זה! כמה נחת הן עשו לה.

אני מאחלת לכן, אימהות יקרות, שתצאו גם לחופש, ושנהנה מהילדים ומהבלגן. שנצמח יחד איתם מתוך שחרור ואהבה.

וניפגש בקרוב בכותל לתפילה אמיתית לה', שיעזור לנו להחזיר את הבית למסלול. כי כשאנחנו מכוונות ומתפללות, מי יכול עלינו?

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי