כל מה ש(לא) הספקתי לעשות בחופש הגדול

כשאני מסתכלת לאחור, אני קצת מאוכזבת. כמו צביטה בלב הרומזת על כך שהחודשיים הללו היו יכולים להיראות אחרת.

דנה בוסקילה , כ"ז באב תשע"ו

אז מה הספקנו?
אז מה הספקנו?
Istock

כמו כל דבר טוב, גם החופש הגדול (ביותר) מגיע אל קיצו. כפכפי האצבע, ארוחות הלילה והיקיצה טבעית מוזזים אחר כבוד הצידה ומפנים מקום לשעון המעורר, לכריכים החפוזים ולשגרת יום שפויה וזולה הרבה יותר.

האמת, כשאני מסתכלת לאחור, אני קצת מאוכזבת. מין צביטה בלב הרומזת על כך שהחודשיים הללו היו יכולים להראות אחרת, חלון הזדמנויות שהוחמץ ואולי חוסר במשמעת עצמית (שלי כמובן) – אני מחייכת, נדמה לי שגם בשנה שעברה אמרתי בדיוק את אותו הדבר.

נראה שתוכנית הפעולה החשובה שתכננתי עבור 60 הימים האחרונים, הכוללת בתוכה: תגבורי לימוד פרטניים לילדים, שיחות נפש עם המתבגרות, תרגול תרגילי ספורט עם אחד הילדים, יצירת שיתוף/אחוה/אהבה בצורה יצירתית, 3 ארוחות ביום מסודרות/מזינות, טיולי לילה וזמן איכות יחידני – לא כל כך יצאה אל הפועל. לפחות לא בכמות ובאיכות שרציתי שתהיה.

רציתי, התכוננתי, תכננתי וכתבתי ובסוף, שגרת היומיום הלא שגרתית, כל מיני דברים "דחופים", וסתם תירוצים כמו: "אין לי כוח" או "מחר..." הכריעו אותי.

נוצר פער ענק בין מה שרציתי (הרצוי) לבין מה שקרה במציאות (המצוי) והפער הזה מתסכל אותי.

חשבתי שרק אם אדע מה אני רוצה, אם אהיה ממוקדת וחדה – זה פשוט יקרה. וזה ממש לא.

בטוחה שמתי שהוא זה קרה גם לך רצית, תכננת, חשבת ולא הצלחת להשיג את זה.

כשאני מתבוננת בצורה אובייקטיבית על הפער הזה אני שואלת את עצמי – מה בעצם נמצא ביני לבין "זה".

"זה" זו בעצם המטרה שלי, התוכנית, השאיפה, הדבר הזה שצריך לקרום עור וגידים ולהפוך למציאות.

השאלה הזו היא סופר-חשובה, היא כבר לא ממקדת אותי במקום המאוכזב, המלקה והמאשים – היא מעבירה אותי למקום אחר: מקום ששואל בצורה כנה – מה היה שם? למה זה לא יצא לפועל?

הרבה מאוד פעמים התשובה שלי היתה: "בפשטות: לא רציתי את זה באמת". ביותר פשטות – הרווחתי מהמציאות שנוצרה (מבלי רציתי בה, כמובן...) יותר מאשר הפסדתי.

לעצם המקרה שלי – הרווחתי בחופש הזה הרבה חופש, שבוודאי הייתי צריכה לוותר עליו במידה והייתי דובקת ב"תוכנית הפעולה" שלי.

עכשיו בואו נבהיר עניין קריטי, זה עדיין לא אומר שההתקדמות הלימודית, הרגשית, המחשבתית של הילדים שלי לא חשובה לי, ברור שהיא חשובה. מה שקרה במקרה שלי, כמו בכל המקרים שקורים לכו-ל-נו הוא שהיתה פה התנגשות בין שני ערכים חשובים: האחריות שלי מול החופש שלי. ובחודשיים האחרונים אחד מהם בגדול. הייתי פחות אחראית, פחות מנהלת, פחות שוטרת ופחות מורה. והיה לי כ-י-ףףףף.

אז בפעם הבאה שהפער יתסכל אותך, נסי להסתכל על כל מה ש"יצא לך מזה" ולמה את בעצם צריכה להיות ממש מבסוטה וחוץ מזה, אם הפער הזה ממש מתסכל אותך – רשמי לעצמך צעד אחד שעלייך לעשות כדי לשנות את המציאות והתמקדי רק בו (ולא בכל המטרה), לאחר שתשיגי אותו עברי לצעד הבא, צעד אחר צעד.

אל תשכחי להקשיב ולהנות מהדרך...

שנת לימודים שמחה, פוריה ומשמעותית.

יאללה, רצה לקנות שעון מעורר...

דנה בוסקילה, מנטורית להצלחה יהודית, מאמנת אישית, מנחת סדנאות והרצאות

לתגובות ושאלות: danabuskila@gmail.com