ההודעה לקבוצת הוואטסאפ כבר הייתה מוכנה לשליחה.
"אמילי", כתבתי שם, "לא נראה לי שהטור יחולל כזאת סערה, אפשר להירגע". ברגע האחרון החלטתי למחוק, אינסטינקט הישרדותי שהציל אותי ממבוכה גדולה. בתוך זמן קצר רעדו הרשתות החברתיות מרעם התגובות על הטור של אמילי עמרוסי ב'ישראל היום', שנשא את הכותרת "למה עזבתי את טלמון". לרגע אחד התגעגעתי לתגובות המאופקות והפרופורציונליות ברשת על זכיית הישראלים במדליות אולימפיות.
אמילי היא ידידה שלי. סוג של. היא גם עיתונאית מוכשרת, כותבת בחסד עליון, ומפעם לפעם גם מושכת אש מסיבות כאלו ואחרות. למרות התכונה האחרונה, הופתעתי מגודש האמוציות שגרר אחריו הטור שלה מסוף השבוע. עמרוסי כתבה מסמך אישי נוקב אך מאוזן, מנוסח פה ושם כביקורת עצמית ועטוף באהבה ובכבוד לסביבה הקודמת. אבל מי שקרא רק את התגובות ולא את הטור עצמו, יכול היה להתרשם שהכותבת הניחה את עקב השפיץ של הנעל על תושבי טלמון ועל מפעל ההתנחלויות כולו ונענעה את רגלה. יותר מדי קוראים, כמו במשל הידוע, מיששו רק איברים מסוימים בגופו של הפיל המודפס, ובכך הפכו את הטור לתקיעת סכין בגב הקולקטיב.
אבל הטור המדובר בסך הכול ביטא את תחושותיה האישיות של העיתונאית כמתנחלת ייצוגית לשעבר. הוא תיאר את המחיר של מגורים בהתנחלות קטנה ומבודדת לעומת העיר הגדולה, את חוסר ההתאמה שלה לביתה הקודם, למרות יתרונותיו הגלויים, ואת המקום החדש שהולם יותר את תפיסותיה וערכיה וכן – גם משחרר אותה מחובת הייצוגיות על כל מחיריה האישיים. מדוע היא חשה צורך לכתוב על כך? משום שזה מה שבעלי טורים עושים – כותבים על עצמם ועל סביבתם מנקודת מבטם. יש מי שעוסק במערכות היחסים שלו עם הילדים, עם הפסיכולוג או עם הסמארטפון. עמרוסי בוחרת לסכם תקופת חיים שלמה. וכמו אחרים, היא עושה זאת בלשון חדה ובמקלדת משויפת. למה בדיוק ציפיתם?
ובכן, מתברר שהציפייה היא לצנזורה עצמית, לכתיבה חיובית ולהצגת המתנחלים כגוש אחד גדול של שלמות והרמוניה קוסמית. בישראל תשע"ו, המתנחלים והציבור הסרוג עדיין כמהים לאהבה ורגישים לביקורת, גם כשהאחרונה מובלעת בתוך תיאורים של קשיים אובייקטיביים ותחושות סובייקטיביות, גם כשהיא כוללת מחלוקות ערכיות ענייניות ונטולות רוע, וגם כשהיא עטופה במילות הערכה וכבוד ומונחת לצד תיאורים חיוביים לשם האיזון הקדוש. הטור ב'ישראל היום' חייב להיות ייצוגי במאת האחוזים, כי האויב מאזין. הרי מישהו בתקשורת העוינת עוד יחגוג על המתנחלת שהתייאשה מהמגורים ביו"ש. ואולי בכלל הממשלה היא שתגרש את כל המתנחלים מבתיהם, כי עמרוסי כתבה שאין מניין נשים בטלמון.
זיכרון כואב
גם אני עזבתי פעם את ביתי שבהתנחלות ועברתי לעיר הגדולה. הייתי אז בן אחת עשרה וחצי, ולמרות שהמעבר היה בחירה של הוריי ולא שלי, זה היה אחד הימים המאושרים בחיי. למעשה רציתי לעבור משם זמן רב קודם לכן. בדומה לגיבורת סרט האנימציה המוצלח 'הקול בראש', גם אצלי היה רגש בשם כעס שדחף אותי לעלות על אוטובוס, לברוח מהיישוב ולחזור לעיר שבה נולדתי. מובן שבמקרה של אותו יישוב, אי אז בתחילת שנות השמונים, האוטובוס בקושי הגיע אלינו ואחר כך היטלטל בדרכים במשך שעה ויותר. וכך רגש העצלנות שבראש שלי גבר על רגש הכעס.
מדוע רציתי לעזוב? לא משום שלא היה מניין נשים ביישוב, וגם לא כדי לפגוש יותר חילונים או יותר אתיופים. רציתי לעזוב כי המקום היה קטן, הילדים היו אכזרים ולפחות שני מורים הכניסו לנו מכות על בסיס קבוע. עד יומי האחרון לא אשכח את הסטירה המצלצלת שהעיף אחד המורים הצעירים לילד בן תשע, רק משום שהתמהמה בכניסה לכיתה. והילד הזה הוא אני. ולא, ממש לא הייתי מקרה יחיד.
באופן פלאי למדי, הבאגים של ילדותי ביישוב מעולם לא פגעו באהדתי לאנשיו, שלא לדבר על היישוב היהודי ביש"ע כולו. זאת לא תסמונת שטוקהולם – אוקיי, אני מקווה שלא – אלא תוצאה של התבוננות ממרחק, של ההשתדלות לראות את המציאות כפי שהיא: מורכבת. ייתכן שתפיסת המציאות שלי מוטה ולא מדויקת. ייתכן שגם אמילי עמרוסי, בכישרונה הספרותי, ביטאה תחושות אישיות שהתרחקו מהאמת האובייקטיבית. השאלה היא איפה עובר הגבול שבין קורבנוּת להתקרבנות, בין זעם מוצדק להחצנה חסרת פרופורציות של טינה ועלבון ברשתות החברתיות.
מלחמת העכברים
גם התגובות האוהדות על הטור של אמילי, בעיקר אלו שניסו לחלץ ממנו תובנות כלליות על עולמם של המתנחלים, היו לעתים מוגזמות. גם בקרב המזדהים היו שקראו בטור את החלק הנוח להם בלבד. קריאה מרוחקת יותר של הטקסט, קריאה שתוציא לרגע מהדיון את ההטיה האישית והפוליטית, תותיר בידינו גרסה של סיפור מוכר שעמרוסי מזכירה במפורש: עכבר העיר ועכבר הכפר. מעבר הדירה של אמילי מציג בפניה ובפנינו את היתרונות והחסרונות הידועים של העיר והכפר: האווירה המשפחתית והקהילתית, המחבקת והחונקת, גומלת החסד והרכילאית של היישוב הקטן, לעומת המרחב הגיאוגרפי והתרבותי מול הניכור האישי והרעש והמגבלות הארכיטקטוניות בעיר הגדולה.
במובן הזה, טלמון וירושלים אינן אלא משל. הנמשל הוא אוניברסלי. הפרטים משתנים ממקום למקום, כי לא בכל מקום משננים משניות במכולת או מודאגים ממצב הביטחון בכבישים, אבל הבסיס נשאר – מהעולם הסגור והשמרני של היישוב הקטן ועד אתגר האסטמה של אגזוזי העיר. גם המחנק האישי של הכותבת מול שכניה (ואולי להפך) הוא חלק מהעניין. הפערים בין שני סוגי המגורים, לטוב ולרע, פושטים ולובשים צורה בכל מקום ובכל זמן, והטור של עמרוסי הוא רק גרסה אחת לפולמוס הדיכוטומי הנצחי. הסערה, בכל מקרה, נראית לי מיותרת. אני האחרון לטעון שמפעל ההתנחלות חזק ויציב, אבל הוא בוודאי לא נידף בפני כתיבה אישית על קשיי המקום, אפילו לא כזאת שמתפרסמת בעיתון הגדול במדינה.