לא לכולם. הרס בתי דריינוף
לא לכולם. הרס בתי דריינוףצילום: אריה מינקוב

בתיבת הדואר של משפחת עידן (השמות בשורות הבאות בדויים, שלא כמו הסיפור עצמו) נחה מעטפה חשודה.

בין כל דברי הדואר נלקחה גם היא אחר כבוד מהתיבה, הונחה על שולחן פינת האוכל וכשנפתחה גילו בה בני המשפחה זימון למשפט.

מאחר ומטבעה מקפידה משפחת עידן שלא לחרוג מכללי החוק נדהמו לגלות שבנם בן ה-15, גלעד, מוזמן אחר כבוד לראשיתו של הליך משפטי. קריאה נוספת של המסמך העלתה שהבן יקיר להם גלעד מוזמן למשפט בעקבות השתתפותו במחאה נגד הרס בתי דריינוף שבבית אל.

הוריו המודאגים של גלעד, מודעים היטב להשלכותיו של הליך משפטי על עתידו של בנם, מיהרו לשיחה בהולה וראשונית עם עורך דין שהסביר להם בנימה עגומה ושקולה כי ניקוי בנם מהכתם הפלילי שדבק בו יהיה משימה מסובכת ולא פשוטה, וממילא, כך הם מבינים לבד, גם כרוכה בלא מעט הוצאות.

משפחת עידן מרובת הילדים מתקשה גם כך בכלכלת הבית. כעת נחת עליהם תיק תקציבי נוסף, ועמו הם ייאלצו להתמודד לבדם. כל שולחי גיסות הנערים למאבק על עתיד הבניינים שהוחרבו באיבחת שופל נמוגו והתפוגגו להם לעסקיהם החשובים. משפחת עידן נשארה לבד.

מישהו מכם שמע על המכתב שנחת בבית המשפחה? למישהו אכפת? מישהו מתכוון להתגייס לעזרת המשפחה? עצוב לומר, אבל התשובה לשאלות הללו היא אחת – לא. בני משפחת עידן, כמו משפחות אחרות שבניהן הקטינים נחלצו והגיעו, חלקם מרחבי הארץ, לבית אל כדי למנוע את הרס בתי דריינוף בהוראת בג"ץ, תישאר לבד מול ההליך המשפטי, מול ההוצאה, מול הבירוקרטיה ומול האדישות של כולנו.

כך היה בעצמונה, כך היה בעמונה, כך היה בבתי האולפנה וכך בבתי דריינוף ובמאבקים נוספים. ילדים ונערים שומעים את להט נאומיהם של מנהיגי ימין על כך שלא נעזוב ולא ניטוש ונמשיך לבנות וארצנו הקדושה ונחלת אבותינו וכל שאר אותם דברים מופלאים שנואמים יודעים לשלהב בהם את ליבותיהם חדורי האידאלים של בני התשחורת. הצעירים הללו מבינים שעל הפרק מונח עתידה של ארץ ישראל כולה ומחליטים לעשות מעשה, נוטשים את עיסוקיהם וכשמקביליהם במקומות אחרים עסוקים במרדף אחרי האייפון החדש הם מגיעים לשטח ומתבצרים בנחישות עד לבואם השוטרים ואנשי מג"ב שדולים אותם בזה אחר זה, וכך הם נשלפים ממתחם המחאה והמאבק כשהם חבולים ומוכים והטראומה שחוו תישאר איתם כצלקת שנים רבות קדימה. אם לא די בכל אלה מתווסף להם הקלון המשפטי שאתו ילכו ועמו יתמודדו קדימה להמשך חייהם, לשירות הצבאי והמקצועי שממתין להם מעבר לפינה והלאה.

את כל זה הם עושים כמעט לבד. לא נעים להודות, אבל כשהם נמצאים שם בשטח מול גייסות השוטרים המג"בניקים והיס"מניקים הצעירים הללו כמעט ואינם רואים מבוגרים, ואם ישנם כמה מבוגרים לא תמיד אלו אותם שדרבנו אותם בלהט קדוש להגיע למקום. נכון, צרובים בתודעתנו תמונותיהם של אפי איתם שותת הדם ממכת אלתו של שוטר בעמונה, וכך גם אריה אלדד ומוטי יוגב מאירועים כאלה ואחרים, אבל בדרך כלל מי שנמצא עם בני הנוער הללו הם אחרים, אנשים מסורים, לפעמים הורים, בעלי אחריות שהחליט לעשות פסק זמן בעמל יומם ולהיות בסמוך למוקד ההתרחשויות, לסייע ולפעמים גם לרסן ולהרגיע.

אבל היכן הם אותם מנהיגי כיכרות שידעו לקרוא בקול גדול ולהכריז הכרזות נמלצות עם ציטוטים מופלאים מהרב קוק ועד אורי צבי גרינברג, מברית בן הבתרים ועד לרב צבי יהודה, עד לרגע בואם של אוכפי החוק למקום. מדוע מרגע שנראה היס"מניק הראשון בסביבה רבים מהם מקפלים את דפי הנאומים, תוחבים אותם אל כיס החולצה מתאיידים ומתכנסים בבתיהם, בבית המדרש, בכנסת, או בכל מקום מפלט ומקלט אחר ומשם מנידים ראש במבט עגום על המעשה הנורא שנעשה ממש כעת, עד יעבור זעם.

רבותי, אם אתם לא מתכוונים להיות שם עד הסוף אל תקראו לילדים להגיע לשם. אל תדרשו מהנוער הנפלא הזה לשלם את המחיר שאין לכם כל כוונה לקחת בו חלק. לכן אני מציע שמהיום ייאמר – מי שנשא נאום עידוד להפגנה יחויב להיות נוכח במקום בשעת המחאה, ולא כצופה מהצד. הצעה נוספת – אזורי ההפגנות, המחאות והעימותים (חשובים ומקודשים ככל שיהיו) יוגדרו על ידי מארגני המחאה כסגורים לקטינים. מכאן ואילך ייקבע כי הפגנות נועדו רק לבני 18 ומעלה בלבד. הצעירים יותר יישלחו למשימות חשובות של הפצת פליירים, נשיאת כרזות, סיוע לוגיסטי או ניהול שביתות שבת מול בית שרים, מול הכנסת או בבית הכנסת. אל המחאות שעליהן משלמים לבד הם לא יתקרבו.