לאמץ תבנית זוגיות משלי

כשמדובר בהורים שלנו, חשוב להסתכל בעין טובה. כולנו בני אדם שטועים לפעמים. איך בכל זאת נאמץ תבנית זוגית אחרת, שתעזור לנו להתחתן?

נחמה ביטקובר , י' באלול תשע"ו

מהי טביעת האצבע הייחודית שלי?
מהי טביעת האצבע הייחודית שלי?
צילום: שאטרסטוק

"בשנה האחרונה הפלאפון הפך אצלי לדמות ראשית. היו ימים שהוא שתק, לפעמים אפילו שבועות, או חודש, ואף אחד לא התקשר להציע את הנכד של הדודה, או את ההוא שאומרים עליו שהוא העילוי של הישיבה. אלו היו תקופות לא קלות. הרגשתי שאולי אני לא מספיק טובה וראויה, אולי אין מספיק אנשים שמעריכים אותי ואולי פשוט שכחו ממני.

אבל היו ימים שהוא כן צלצל. אפילו כמה פעמים ביום אחד, ואז זה היה מסובך אפילו יותר. כולם נשמעו לי בחורים טובים, אפילו מצוינים. אבל משהו בפנים לא הניח לי לומר כן. גם כשכבר לחצו עליי, והצלחתי להגיע לפגישה, זה נגמר די מהר.

אני משקיעה הרבה זמן בלחשוב למה זה קורה לי. יש בי קול קטן כזה שלוחש לי שאולי אני בכלל לא רוצה להתחתן, שאולי אני עושה את זה רק כי זה מה שכולם עושים, וזה גם מה שמצפים ממני לעשות. ואין לי מה לענות לו, לקול הזה. אני כבר לא בת עשרים, וגם לא בת עשרים ושלוש, ודחיתי את זה בכמה שנים, ואולי כן כבר הגיע הזמן... אז למה אני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת?"

כשהגיעה אליי אותה בחורה יקרה לאימון והתחלנו לדבר, די מהר היא סיפרה לי על ההורים שלה. אבא שלה היה תמיד אהוב על כולם, חברותי ומוביל בוועדות השכונה. אימא שלה לעומתו, תמיד הייתה שקטה יותר, מופנמת יותר ואוהבת את הפינה שלה.

זה היה יכול להיות בסדר, אפילו השלמה נהדרת. אבל משום מה זה לא היה כך. הצליל בבית לא תמיד היה נעים. היו הרבה ויכוחים, ולעתים קרובות אמירות מעליבות, לא מכבדות. בעיקר של אבא שלה כלפי אימא, אבל לפעמים גם הפוך. הם לא נראו לה זוג. הם חיו כל אחד את החיים שלו, עם תחומי העניין שלו, עם החברים שלו, והיה נדמה שהמכנה המשותף הולך וקטן.

כשנכנסנו קצת יותר לעומק, היא הבינה שבעצם היא חוותה כבר זוגיות מסוימת, את הזוגיות של ההורים שלה, ובשבילה זו לא הייתה חוויה טובה. החוויה הזאת, כנראה, הותירה רשמים ומשפיעה כעת על היכולת שלה לבחור - היא פשוט חייבת לשמור על עצמה. לא להיפגע, לא לתת אמון, לא להיכנס למערכת הזאת שכל כך לא פשוט לצאת ממנה אחר כך. לא להיכנס למצב שיכולים להכאיב לה רגשית ולפגוע בה ככה.

בחוויה שלה, הזוגיות היא מסוכנת. היא מוקד כאב. היא עלולה לפגוע. והיא נזהרת. ונשמרת. והשמירה המעולה מרחיקה אותה מהיעד הנכסף. וכמו אצלה, כך במקרים רבים, יש סיבה לכך שאנחנו פועלות בצורה מסוימת.

לפעמים תפיסות מסוימות שטבועות בנו מנחות אותנו בתהליך הבחירה. חשוב מאוד להצביע על הנקודה הנכונה, להבין מהיכן הדברים נובעים, מה מביא אותי להתנהלות הזאת. ההבנה כשלעצמה עוזרת לפעמים לראות את המציאות באור אחר.

אז מה עושים? איך מחליפים את הדיסק? איך לא נשאבים לחסר ולא נותנים לו לנהל את הרגשות שלי? במקרים כאלה כדאי להכיר את המושג נפרדוּת. אני זה לא ההורים שלי. אני אדם נפרד, גדלתי בבית שונה ממה שהם גדלו, חונכתי אחרת, כנראה, מאיך שהם חונכו ועברתי מסלול חיים אחר. אני גדלה בתקופה אחרת מהם, ואני יכולה לבחור לפעול אחרת.

אפשר להיעזר גם בתרגיל הבא: מה ההבדלים ביני ובין ההורים שלי? מה עשיתי שונה מהם? לא הייתה שום בחירה (כלכלית, חברתית, ערכית או דתית) שבחרתי באופן שונה? סביר להניח שהתשובה הכנה היא כן. לא עשיתי הכול בדיוק כמוהם, והיו לי בחירות שונות. זוהי אחת ההוכחות הטובות ביותר לכך שאני יכולה. באמת יכולה. לבחור שונה. להיות אחרת. לבנות את עצמי אחרת. לבנות זוגיות שונה. האם זה קל? לא תמיד. אבל בוודאי אפשרי.

מומלץ מאוד להשקיע ולהכיר חוויות זוגיות נוספות כדי שיהיה לי מגוון ומרחב לבחור ממנו. מאנשים קרובים אחרים - חברה טובה, אחים ואחיות, דודים וכדומה (זו גם ההזדמנות לעשות "שימוש תלמידי חכמים"). עצם ההיכרות והמפגש, נותנים לנפש את אפשרות הבחירה ופועלים להעמיק מודל מסוים, להתחבר לחוויה אחרת.

וכשמדובר בהורים שלנו, חשוב עוד יותר להסתכל בעין טובה. הרי כולנו בני אדם, אנחנו לא מושלמים, והרבה פעמים אנחנו טועים. כולנו מכאיבים, גם לאנשים שאנחנו הכי אוהבים ולעולם לא נרצה לפגוע בהם. אנחנו לא מושלמות, וזה בסדר שגם ההורים שלנו לא תמיד כאלה, ולא בטוח שזה צובע את הזוגיות שלהם בצבעים שחורים כל כך כמו שאנו צובעות אותה בחוויה שלנו.

יש לנו המון מה לקבל מהם ולקחת מהם, ממה שכן וגם ממה שלא – לפעמים יש הרבה מה לגדול דווקא מהלא...

תמיד כשחסר משהו יש כאב, וזה בסדר. אבל צריך לזכור שלכל אחד יש את הקושי שלו, לכל אחד יש את החסרים שלו, והם מושגחים בהשגחה פרטית גדולה. העבודה שלנו היא לצמוח מהם.

מילת המפתח בסיפור היא אחריות. צריך להשתדל מאוד לא להיות במקום מאשים או שופט - לא את ההורים שלך, ובוודאי לא את עצמך. הציור שהם ציירו בשבילך הוא ציור מדהים. נכון, יש כמה פינות פרומות, יש כמה חלקים שעוד לא נצבעו - אבל זו האחריות שלך, מתוך הערכה ואהבה, להשלים את החלקים החסרים, להתקדם עוד קצת מעבר למה שקיבלת כדי שתוכלי לצייר לילדים שלך ציור יפה יותר.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי