הסתכלתי עליהם מרצדים ומרחפים מעלה ומטה.
ברקע המורה סיפרה סיפור על תשובה.
ניסיתי להקשיב, אבל תמיד קשה לי להתרכז.
אני שם לב לכל מה שסביבי. לחבר שלוחש משהו מאחורה, לגירוד מהפתקית שבחולצה, וגם לריצודי האור על גרגירי האבק.
ידעתי שעוד מעט, כשהמורה תסיים לספר, היא תשאל שאלות על הסיפור, ובטח תפנה גם אליי. אז ניסיתי בכל הכוח להתרכז.
"... לעיני הרב ניער האיש את כרית הנוצות, והן עפו ברוח והתפזרו לכל עבר", סיפרה המורה. היא עצרה לרגע והמשיכה: "כעת, הורה הרב לתלמידו, צא ואסוף את כל הנוצות. הביט התלמיד על הנוצות שהמשיכו להתעופף ולהתפזר לכל כיוון והחל לגמגם: אבל הרב, זה בלתי אפשרי! חייך הרב אל תלמידו ואמר: כך גם עבירות לשון הרע, מרגע שהמילים יצאו מפיך, אין לך שליטה לאן הן יגיעו".
המורה סיימה לספר, ושלא כהרגלי הייתי כולי דרוך. לא אהבתי את הסיפור. הוא הפריע לי. הרי למדנו שמי שמצטער באמת ועושה תשובה - אפילו חטאים שעשה בכוונה יהפכו לו לזכויות. אבל לפי הסיפור של המורה, אין שום דרך לתקן. המבט שלי נדד שוב אל הזהרורים שריחפו על אלומת האור. מצחיק שיש דברים שאנשים מסוימים מתייחסים אליהם כאל אבק ולכלוך, ואנשים אחרים רואים בהם נקודות של אור.
"אז מה אתה אומר, אורי, למה הורה הרב לתלמיד לנער את כרית הנוצות?" השאלה של המורה שלפה אותי שוב מהמחשבות שהתרוצצו לי בראש. זה השלב שבו קשה לי לחזור למה שדיברו בכיתה קודם, כי המחשבות שלי המשיכו הרבה קדימה. בדרך כלל יש רגע של שקט, ואז הילדים בכיתה מתחילים לצחוק. רק הידיעה שכל זה עומד לקרות משתקת אותי בדרך כלל, אבל הפעם היו המון דברים שהיה לי חשוב להגיד.
"נראה לי שהמעשה של הרב חשוב כדי להזהיר את התלמיד לפני שחטא בלשון הרע. הוא מדגים לו בכך כמה חמורה העבירה וכמה קשה לתקן אותה", אמרתי כעבור כמה רגעי שקט, ומעט הילדים שהתחילו לצחוק השתתקו. "אבל אם התלמיד כבר חטא - הדוגמה שלו לא טובה. היא רק תייאש את התלמיד מלנסות לחזור בתשובה. כולנו חוטאים, אבל לפעמים חטא הוא הזדמנות לתיקון".
בשלב הזה השתתקתי, היה לי המון לומר על האבק שיכול גם להיות זהרורים, על גדי, שנהיה החבר הכי טוב שלי רק כי התבייש שצחק עליי עם כל הכיתה. כשבא להתנצל התחלנו לדבר ונהיינו חברים. הוא אמר שזכה להכיר אותי, ושהראש שלי באמת אחר משל כולם, אבל אחר טוב. שאני באמת שם לב ורואה יותר מכל האנשים.
פעם גדי כעס על המורה. "למה היא מתעקשת לשאול אותך שאלות? היא חייבת להשפיל אותך ככה לפני כולם?!" לרגע כעסתי איתו, ואחר כך נזכרתי שכל קושי הוא גם הזדמנות. היא נותנת לי הזדמנות להראות שאני יודע. כנראה שגם היא מאמינה שיש לי ראש אחר, שחושב קדימה. רק שקשה לי להתרכז במה שקורה כאן ועכשיו. ואולי, אם הרב שלי היה מנער כרית נוצות ומבקש שאאסוף, אחד כמוני ששם לב לכל מה שמסביב היה מצליח לאסוף את הנוצות כולן.
העיניים שלי עקבו אחרי הזהרורים. שמתי לב שהכיתה סוערת והתלמידים עסוקים בדיונים ארוכים על עבירות שבין אדם לה', ועל עבירות שבין אדם לחברו. כל הזמן הזה העיניים של המורה היו נעוצות בי, ואני חושב שראיתי גם דמעה. היא זהרה יחד עם פירורי האבק.