דפנה קנדל
דפנה קנדלצילום: מרים צחי

התחלה: לפני 41 שנים. נולדה וגדלה בשכונת קריית יובל הירושלמית. הבת השלישית מתוך ארבע בנות.

אבא: דוד מאור ז"ל. נפטר לפני שלוש שנים לאחר מחלה קשה, יליד פתח תקווה. הוריו, זוג רופאים, הספיקו לברוח מגרמניה הנאצית רגע לפני שהשערים ננעלו. אביה היה רואה חשבון במקצועו. "אבא היה איש תם וישר, אוהב הארץ".

אמא: מירי מאור (72), ילידת תל אביב. רוב השנים הייתה עקרת בית והתמסרה לגידול הילדים. "אמא חרוצה, תמיד בעשייה. כשאבא פתח את המשרד שלו לראיית חשבון, אמא התגייסה לעזור. הייתה מנהלת חשבונות ויד ימינו של אבא. הבית היה תמיד בראש סדרי העדיפויות שלה".

בית יקי: "גדלתי בבית שבו זמן זה זמן, חגים זה חגים וכל מיני מנהגים שנתנו לי המון בחיים. מצד שני, לא הייתה את הנוקשות היקית. בית שמותר בו ללכת ולחזור בשעות מאוחרות, יותר זורם".

כדור ואופניים: השכונה שבה גדלה הייתה באותם זמנים חמה ומשפחתית. "בשבילנו הילדים מגרש החניה היה אי קטן משלנו. היינו שעות על גבי שעות בחוץ, משחקים יחד בחבל, בכדור, בגומי, רוכבים על אופניים. המגרש הזה היה מבחינתנו עולם ומלואו".

בני עקיבא: סניף בית וגן. "הייתי חניכה שרופה ומדריכה של שבט נבטים. לא פספסתי כמעט אף פעולה. זכור לי במיוחד המקום החברתי הטוב. שם החלו אצלי ניצנים של אידיאולוגיה וערכים".

תיכון דתי: למדה בבית הספר היסודי ממ"ד 'נווה עציון' שבשכונת בית וגן הסמוכה. בהמשך למדה בתיכון הדתי 'עמליה'. "תיכון דתי סטנדרטי ברמה לימודית גבוהה. כלפי חוץ הייתי תלמידה טובה, עשיתי בגרויות וכל מה שצריך, אבל בתכל'ס לא הייתי מחוברת. לא הייתה דמות שהתחברתי אליה".

צבא: עם סיום לימודי התיכון התגייסה לצבא כמורה חיילת בתרבות תורנית באשקלון. "ריכזתי את מועצות הנוער של כלל בתי הספר באשקלון. עשייה חשובה ומאתגרת".

מורדת: "בגיל הנעורים הייתי חלק מחבורת בנות. היינו שובבות, כאלה שבודקות גבולות. הייתי קצת מרדנית, אחיות שלי כולן עשו שירות לאומי ואני בחרתי דווקא להתגייס, הלכתי עם חברות לפסטיבל ערד, נסעתי לסיני. ההורים שלי כנראה לא ישנו הרבה לילות בגללי".

זה לא זה: "למרות שנהניתי מכל האקשן והחוויות, תמיד ליוותה אותי תחושה פנימית שאני במקומות שלא מתאימים לי, שאני לא שייכת לזה. עוד לא ידעתי להגדיר את זה בצורה מפורשת אבל זו הייתה ההרגשה".

למדרשה: אחרי שנתיים שירות החליטה שבשלה השעה לפנות ללימודי אמונה ויהדות במדרשת הרובע. "בדיעבד, ברור לי שבאותו שלב בחיים רציתי להתמקד בפנימיות, להיות קשובה יותר לעצמי. שנה של לימודי תורה לשמה, מאוד מעצימה ומשמעותית בשבילי".

השדכן: במדרשה למדה אצל הרב אביחי רונצקי, והוא מי שלימים הכיר לה את בעלה נחשון קנדל, שהיה תלמידו בישיבת 'עטרת כוהנים'.

החצי השני: נחשון קנדל (41), בן כפר פינס. גדל בבית שניהל משק שהייצור העיקרי בו הוא דבש. לאורך שנים ר"מ בישיבה הגבוהה 'עטרת כוהנים'.

הנחת: עשרה, "תשעה בנים ובת". הבכור עמיחי (18), אליה (16), עקיבא (15), עלי ישראל (13), שקרוי על שם הדודה יעל הי"ד, משה מרדכי (11), אברהם (10), אהרון (7), אוריאל (6), דוד מנחם (3) ואחרונה חביבה, "הנסיכה", יהודית, בת תשעה חודשים. "כן, זה בית תוסס של בנים".

אקדמיה: לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן. בהמשך למדה ייעוץ זוגי במכון נתיבות וייעוץ בקדושה במכון פוע"ה.

קבעו את ביתם: בשנה השנייה ללימודיה באוניברסיטה נישאה. החתן היה אז תלמיד בישיבת 'עטרת כוהנים' שברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. כזוג צעיר גרו בפנימיית הישיבה בבית שגודלו 30 מ"ר. מאז, כבר 19 שנים, הם שם. "הגעתי לכאן עם שמלת כלה".

בית יורי: כיום גרה המשפחה בצפון העיר העתיקה, סמוך לשער הפרחים, במתחם הקרוי בית יורי. לבית יש סיפור היסטורי מרתק, "זה הסיפור של העם היהודי".

מכונן: אירוע מכונן בחייה היה רצח גיסתה יעל יחד עם בעלה אייל שורק לפני כ‑14 שנים בכרמי צור. יעל הייתה בחודש התשיעי להריונה ועמדה לחבוק את בנה הראשון. "דמותה של יעל וכוחותיה המיוחדים - החריצות, השמחה, האמונה, אהבת הארץ ואהבת התורה - מפעמים בנו, ורוחה חיה בקרבנו".

הבנות שלה: הרצח של יעל הי"ד העמיק מאוד את הקשר בינה ובין חמותה, שיעל הייתה לה בת יחידה. "כבר ברגע קבלת הבשורה הקשה היא אמרה לי ולגיסתי 'אתן הבנות שלי'. חמותי אישיות מיוחדת במינה, מלאת אמונה וחוסן".

אם אשכחך: "בעקבות הרצח החיבור של כולנו לירושלים העמיק מאוד. בהלוויה של יעל ואייל הספיד חמי וביקש מכל הקהל להצטרף אליו לשירת הפסוק 'אם אשכחך ירושלים'".

הרובע מוסלמי: "הגענו לפה מיד לאחר החתונה, צמחנו במקום ונקשרנו לסמטאות, לריחות, לאווירה. פה נברא העולם, פה הכול התחיל. אנחנו חיים כאן את ההיסטוריה של העם היהודי ומביטים עם הפנים לעתיד".

הדופק: "כאן מרגישים את הדופק. בתקופות שהמצב הביטחוני בארץ מתערער, מיד חשים את זה פה. בהחלט יש אתגרים אבל אנחנו חלק מתהליך הגאולה".

טרור: לאורך השנה ניצבים מאבטחים על גגות רוב הבתים. "בתקופה הראשונה זרקו עלינו בקבוקי תבערה. כיום יש מדי פעם אבנים, זיקוקים, היתקלויות. כולנו הולכים עם גז מדמיע, בעלי עם נשק, אבל ביומיום חיים כאן בנחת".

תכלה שנה: עם גל הטרור הגואה, השנה האחרונה הייתה לא פשוטה בכלל. "הרצח של הרב נחמיה לביא הי"ד היה עצוב וכואב. אלמנתו נטע חברה טובה מאוד שלי. אנשים פחדו לבוא לבקר אצלנו והמצב הביטחוני היה לא קל, אבל זה לא מבלבל אותנו. אנחנו לא נבהלים ולא שוכחים לרגע למה אנחנו פה".

למרות הכול: "אנחנו משתדלים לחיות בשלום עם השכנים הערבים. וכן, בסך הכול יש לנו שכנות טובה".

לחיות ברובע: מודה שגם ההתנהלות היומיומית השגרתית מאתגרת. "כל יציאה מהבית מחייבת ליווי ביטחוני, ועם עשרה ילדים זה לא תמיד קל. אין לנו סופר או מכולת בקרבת מקום. אין חנייה ליד הבית, אבל משתדלים להתמקד ביש ורואים בחיים כאן זכות גדולה".

פותחת דלת: לפני כשלוש שנים השתתפה בקורס מט"י לעסקים קטנים, "שהמטרה שלו הייתה ליזום תיירות ביתית-נשית בירושלים". המיזם במסגרת פרויקט 'נשים וסיפורים בירושלים'.

להתחבר: כמובן שפרט לפרנסה היא רואה חשיבות רבה בהבאת קבוצות יהודים לתוככי העיר העתיקה, "לחלקים המורכבים שבה, ויצירת מפגש חווייתי עם החיים התוססים פה".

ברוכים הבאים: האירוח והסיור כוללים כוס קפה ועוגה טרייה, יחד עם שיחה פתוחה מלב אל לב על החיים, השכנים הערבים, האתגרים הביטחוניים, הקהילה היהודית המיוחדת במקום, דרך רכישת הבתים ואיך לא, הסיפור ההיסטורי של המתחם שבו הם גרים.

בלי פוליטיקה: "הסיורים לא פוליטיים. אני מדברת על החיים, על הנורמליות, על ההיסטוריה היהודית, על מועדי ישראל, על תקופת הגאולה". הקבוצות מגיעות מכל הארץ. חילוניים ודתיים, צעירים ומבוגרים, כולם מוזמנים. "יש באירוח משהו מאוד מחבר, שלרוב מסתיים בחיבוקים ונשיקות".

סיורי סליחות: החל מא' באלול ועד ליום הכיפורים מקבלת קבוצות לאירוח וסיורי סליחות ליליים באווירת הקדושה של סמטאות העיר העתיקה. "יש כאן אווירה מיוחדת ממש".

הסיפור של כולנו: "בסוף, זה לא הסיפור הפרטי של משפחת קנדל. זה הסיפור של עם ישראל". בתום הסיור עולה עם האורחים לתצפית מרהיבה על גג ביתה, הצופה לכיוון הר הבית. "שם אני מקריאה את המדרש על רבי עקיבא והשועלים שהילכו בבית המקדש, ומציינת שממש שם עמד רבי עקיבא וצפה את הגאולה".

אם זה לא היה המסלול: האירוח הביתי הוא בהחלט הנאה צרופה בשבילה, אבל מקווה להתמקד יותר ברצינות גם בייעוץ לזוגות צעירים ובהדרכת כלות.

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: השעון המעורר מכוון בבוקר לשעה שש וחצי. חוטפת עוד כמה דקות שינה, והופ על הרגליים. "אני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לישון". דואגת לארגון הילדים, מכינה להם סנדוויצ'ים ושולחת אותם בליווי הביטחוני למוסדות. ואז נשארת בבית עם הקטנה. מארגנת, מנקה ומטפלת במה שצריך. לישון משתדלת ללכת קרוב לחצות.

דיסק ברכב: בימים אלו מאזינה, איך לא, לשירי הימים הנוראים. אבל גם שירים של אביתר בנאי, אודי דוידי, אהרון רזאל ועוד כמה באים בחשבון.

השבת שלי: מצפה לשבת במשך כל השבוע "וחולמת להיכנס אליה ברוגע. מתאמצים מאוד להגיע לשבת הכי טוב שאפשר". השבת בבית משפחת קנדל מאוד משפחתית, עם אוכל בשפע "וזמן איכות עם הילדים והבעל".

אוכל: יש לה חולשה מיוחדת לשוקולדים מכל הסוגים והטעמים. המטבח הוא הממלכה שלה. "אני אוהבת לבשל ולאפות בכיף. תמיד מחפשת מתכונים חדשים, מנות אחרונות מיוחדות. בשבת מברכין אני אופה חלות". מאמינה שאוכל מהווה גם מזון רוחני ומשתדלת שיהיו למאכלים טעמים וריחות של בית.

דמות מופת: הרבנית עידית איצוקביץ. "היא מדייקת את הדור שלנו בצורה מופלאה. זה דור הגאולה, על כל המשתמע מזה, והרבנית מדייקת מה זו צניעות, מה זה ארץ ישראל, מה זו תורה. שמעתי אותה לאורך שנים רבות, והרוח הגדולה שלה עוזרת לי לא להתבלבל".

משאלה: תוך כדי לימודי ייעוץ זוגי נחשפה לשיטה טיפולית המכונה 'תרפיה של המפגש'. "להכיר ולגעת דווקא בנקודות הטובות של בן או בת הזוג. להפוך את הקושי לחיצוני ולהתמקד בחיובי. החלום שלי הוא לאחד את האירוח עם הייעוץ הזוגי ולטפל בזוגות צעירים על ידי התמקדות בעוצמות ובכוחות שלהם".

מפחיד אותי: בגדול לא מפחדת מכלום, "אולי קצת מכלבים".

כשאהיה גדולה: בפן המקצועי, להיות יועצת זוגית לזוגות צעירים. בפן האישי, "שאזכה למשפחה גדולה מסביבי ולהשקיע וליהנות מהנכדים. להמשיך לפתוח את הבית לעם ישראל".

[email protected]