לימודי מגדר: הבנות ידברו כמו מיכאלי?

תוכנית הלימודים החדשה לקידום חשיבה מגדרית תופעל השנה בבתי ספר יסודיים. מי צריך את זה? דעה.

דינה דונקלמן , כ"א באלול תשע"ו

ח"כ מרב מיכאלי
ח"כ מרב מיכאלי
צילום: פלאש 90

השנה תופעל לראשונה תוכנית לימודים ייעודית לקידום "חשיבה מגדרית ושוויון הזדמנויות" גם בבתי הספר היסודיים. זאת, בנוסף לתוכניות לימודים, "הסברה ושינוי עמדות" שכבר מופעלות בבתי הספר התיכוניים. כך דווח השבוע בתקשורת.

בואו נתחיל בתובנה בסיסית:

חינוך ערכי הוא תחום שלמשרד החינוך אין שום זכות לגעת בו. לא מדובר על לימודי מתמטיקה או מדעים, אפילו לא ספרות. אין לתחום לימודי המגדר שום ערך אקדמי או נוגע לכישורים מעשיים.

חינוך ערכי הוא בפירוש, אך ורק בסמכות ואחריות ההורה. למדינה אין זכות להתערב כהוא-זה בערכים שהילדים מקבלים. זוהי פלישה חריפה, ובלתי מתקבלת על הדעת, לחירות שיש להורה להקנות לילדיו את הערכים שהוא רואה לנכון להנציח.

נפתח עם חזון היחידה לשוויון מגדרי במשרד החינוך, הוגת תכנית לימודי המגדר בבתי הספר:

"החברה בישראל ובעולם עוברת תמורות ביחסה להישגים מגדריים, הנגזרים מערכים הומניסטיים – דמוקרטיים ושוויוניים, שיש להם השפעה על כל מערכות החיים", נכתב שם.

"לפיכך, בית הספר חייב לשלב במדיניותו ובתרבותו חינוך לשוויון מגדרי".

לא, הוא לא. זו התערבות גסה של המדינה בערכים קהילתיים ופרטיים. האחריות, האם לשלב חינוך לשוויון מגדרי, נמצאת כאמור בידי הורי הילד – ובידיהם בלבד.

הילד יעיר לאמו?

תארו לכם מצב, בו ילד מגיע הביתה אחרי שיעור מס' 10 בחוברת ההפעלה לביה"ס היסודי, "תפקידים במשפחה שלי" (עמ' 42):

1. התלמידות/ים יזהו חלוקת תפקידים במרחב המשפחתי
2. התלמידות/ים יביעו עמדה על חלוקת תפקידים זו ועל הצדק השוויוני בחלוקה

3. התלמידות/ים יציעו חלוקה אחרת של תפקידים במרחב המשפחתי

האם באמת הילד אמור להתערב אם הוא חושב שזה לא בסדר שאמא שוטפת את הרצפה? כיצד הילד אמור להרגיש כאשר המורה מדגישה ש"יש כל מיני משפחות, ואני ממש לא מתכוונת רק לאבא אמא וילדים ביולוגיים – יש גם משפחות עם שתי אמהות, שני אבות, נשואים, לא נשואים..."

אם הורי הילד מחנכים אותו למשל, שהמונח משפחה מתייחס רק למשפחה מסורתית של גבר ואישה נשואים?

אם הורי הילד מחנכים אותו לתפיסה שמרנית של תפקידים מגדריים – כולל צורות לבוש וכו'?

כיצד מגשרים על התנגשות הערכים הזו? האם זה באמת מתחשב בטובת הילד?

רמת הניהול שהמדינה שואפת להגיע אליה בחיי הפרט היא דבר מעורר פלצות.

עוד תחום בעייתי שאני רואה הוא הניסיון להשוות באופן מלאכותי את תחומי העניין והעיסוק בין הבנים לבנות (שיעור 12, "קבוצת השווים מגדרית שלי", החל מעמוד 48).

השיעור מתחיל בהפעלה, בה נותנים לדברים לקחת את הצורה הטבעית יותר שלהם, שבה הבנות נוטות להתגבש בינן לבין עצמן, והבנים נוטים להתגבש אלו עם אלו.

ואז מתחילה המורה, כזרועה הארוכה של המדינה, להתערב באופן מלאכותי ולערבב בין הקבוצות. היא נותנת להם פעילויות משותפות, ומבקשת מהם לדווח מה למדו מהפעילות המשותפת, מה היתרונות והחסרונות של פעילות בקבוצות הומוגניות או מעורבות.

משטור השפה

בשיעור 14, "הומו זו לא קללה", אנו מתחילים לראות ניצנים של משטור השפה והמחשבה של היחיד. כמובן שזה אולי לא מנומס במיוחד לקרוא למישהו "הומו" או "לסבית" כשם גנאי, ולדעתי האישית זה טעם רע... אך לא הייתי מתחילה למשטר לילדים את השפה, מכיוון שזהו מדרון חלקלק ביותר.

שיעור 15, שיעור הסיכום, הוא השיעור שבו מתבקשים התלמידים לדווח האם ה"תכנות-מחדש" הצליח.

שימו לב, שחוברת ההפעלה הזו לגילאי היסודי, היא רק המתאבן לתכנים החריפים בהרבה ללימודי המגדר לחטיבת הביניים בכתות ח'-ט'. כאן משטור השפה עולה בכמה דרגות, והמדרון החלקלק כבר הופך לתהום.

לדוגמא: התכנים המרוככים יותר לגבי שפה ומגדר בחוברת ליסודי (בפרק 6), השתדרגו בחוברת לחטיבה (עמ' 27), למה שנראה כמו ניסיון לגרום לדור הבא של הנשים לדבר כמו מרב מיכאלי.

סיכום כללי ומקוצר: נכנסת מורה שמדברת אך ורק בלשון נקבה לכל התלמידים, גם לבנים. היא עושה זאת כדרך לגרום לאנשים לחשוב על "ההדרה" שנשים עוברות מהשפה העברית בעצם זה שלשון רבים זה בזכר.

הבנות מאושרות עד הגג, כי "סוף סוף מישהי מדברת אליהן"... והבנים? למי אכפת. רווחתם של הבנים כלל אינה נספרת.

שוויון מגדרי? מה זה בכלל?

רודנות מחשבתית

האם זה לטובת הנער והנערה שהחל מגיל 13-14 כבר ייצרו תחושת מירמור או קיפוח בקרב הנערים? האם זה לטובת הדור הבא, שבגיל 13-14 יתחילו התכנים הלימודיים, בדרכים מעודנות כפטיש 5 קילו, לשסות נערים ונערות אלו באלו?

כאן טמונה הסכנה האמיתית בתכניות לימודים כמו זו. הניסיון של המדינה למשטר את אופן החשיבה של ילדינו. "לתכנת" את ילדינו מחדש ולעצבם כשיבוטים קטנים של אוטופיסטיות כמו כותבות התכנית. אוטופיסטיות שאינן מעוגנות במציאות היום-יומית שאנו חווים כיחידים במארג העדין של היחסים בין המינים.

הבעיה הזו מופיעה ביתר שאת בפרק שעוסק בזנות. החוברת לא קובעת כי מדובר במעשה פסול מוסרית או בזוי, אלא בוחרת להתעמת עם הגישה הליברלית, שגורסת כי אין להתערב במעשיו של אדם, כל זמן שעשה אותם מרצונו חופשי. מכיוון שברוב המקרים, נשים שנמצאות בזנות נמצאות שם עם אלמנט מסויים של כפייה, הרי שזו גם סיבה מצויינת לבחור שלא לתמוך בעיסוק זה, על פי הליברלים. אולם, זהו "אופן חשיבה פסול", טוענות המחברות. בכך הן לוקחות לעצמן את הזכות לפסול גישות מחשבתיות שאינן זהות לשלהן.

מבחינתן, לא מספיק שאדם פוסל התנהגות מסויימת – הוא חייב לפסול אותה מאותם הטעמים שבגללן הן פוסלות אותה. זה כבר עובר את הקו לרודנות ומשטור מחשבות.

הכותבת היא תל אביבית שוחרת חירות הכותבת על נושאים אקטואליים.