שמעון פרס
שמעון פרסFlash 90

אני מתאר לעצמי שאם שמעון פרס היה פוקח עיניים לרגע קט הוא היה מתעצב אל ליבו.

כל חייו האמין בשלום. בדיאלוג. בשיח הדדי. מרכז פרס לשלום הוקם על שם השלום שלא היה. על שם דו-קיום חסר קיום.

הוא האמין במזרח תיכון חדש שבו המלך עבדאללה וא-סיסי מושיטים יד לשלום ויוצרים גשר בין ישראל לפלסטינים. שמעון פרס היה סמל השלום שהניף את דגל האופטימיים.

בהופעה הטלוויזיונית האחרונה שלו בערוץ הראשון שאלה המנחה רבקה מיכאלי את פרס מה שלום "השלום" וזה השיב: "יש אנשים פסימיים. זה לא מחייב את ההיסטוריה".

אבל היום שמעון היה מתעצב אל ליבו כשהיה מגלה שאיש מבין החבורה לה הושיט ידו פעם אחר פעם, נכון לכתיבת השורות – כמעט יממה לאחר פטירתו - עדיין אינו ניאות לחלוק לו כבוד אחרון ולהשתתף בהלווייתו ביום שישי הקרוב.

אילו פרס היה פוקח עין לרגע קט הוא היה מגלה שהפסימיים אינם שופטים את ההיסטוריה אלא מביטים בהווה ולמדים את העתיד. כי איך יכול להיות שלשכת אבו מאזן לא הצליחה להתארגן שעות ארוכות מאז השיב פרס נשמתו לבוראו עד אשר זו טרחה לשגר הודעת תנחומים מאולצת.

איך יתכן שנשיא מצרים ומלך ירדן המנסים בשנה האחרונה לרכב על המומנטום שהתפתח באזור, אינם מסוגלים להמריא ארבעים דקות לירושלים להרכין ראש לצד נשיא ארצות הברית ברק אובמה ולכבד את זכרו של המנהיג שכה האמין בהם, האיש שתלה בהם כל כך הרבה תקוות ובשמן התבדל מהנהגת הימין בישראל.

כך גם כלי תקשורת במדינות ערב דוגמת אל-ג'זירה שהציגו את פרס כאחראי לטבח בכפר קאנא בשנת 1996 והעניקו לו את התואר "מיוזמי ההתנחלויות בגדה המערבית" או כלי תקשורת המזוהים עם חמאס ששמחו ללכתו שכן ידיו מגואלות בדם ילדים פלסטיניים. מזרח תיכון חדש? ישן בניחוח עתיק.

מנגד דווקא בימין הישראלי הרעיפו עליו אהבה. נפתלי בנט סיפר כי אהב אותו, כך גם שרים נוספים במפלגת השלטון שהוציאו בזה אחר זה הודעות אבל עם היוודע דבר לכתו, הודעות שלא היו מביישות את חבריו הקרובים במפלגת העבודה.

מעט מפתיע היה לשמוע אמש את בתו פרופ' צביה ולדן שבפתח מהדורת הערוץ השני התעקשה לדבר דווקא על החובה להנחיל לעם ישראל את מורשת השלום של אביה דווקא בשעה שכל הפרטנרים הפוטנציאליים השותפים לעסקה המיוחלת בוחרים בהפגנתיות להפנות עורף לאביה שעדיין מוטל לפניה על מיטתו.