בשבע מהדורה דיגיטלית

החיים מאחורי המצלמה

סיפורי החיים שמתעד הבמאי מורדי קרשנר במצלמתו מזה חצי יובל, חודרים עמוק גם אל חייו האישיים

עפרה לקס , ד' בתשרי תשע"ז

"צריך לקלוט מה עובר על המרואיין, לא להכאיב לו אבל להוציא ממנו חומר שחשוב לו להוציא". קרשנר
"צריך לקלוט מה עובר על המרואיין, לא להכאיב לו אבל להוציא ממנו חומר שחשוב לו להוציא". קרשנר
צילום: עמיר בוחניק

אחרי עשרות סרטים ברזומה, מסיים בימים אלו הבמאי והמפיק מורדי קרשנר מיני סדרה חדשה לערוץ 1 בשם 'צולם ביום חול'.

הסדרה מאירה, בין השאר, את התהליכים שהתרחשו בתרבות היהודית והדתית בעשרות השנים האחרונות. קרשנר עצמו היה חלק מלא מעט אבני דרך על הסקאלה הזאת: הוא בוגר המחזור הראשון של 'מעלה', היה מפיק ראשי של ערוץ התכלת ומנהל ערוץ מאיר.

אך טבעי היה שהוא יחצה ולו פעם אחת את הגבול הסמוי שבין אחורי המצלמה לקדמתה, ויצטלם בעצמו כאחד המרואיינים לסדרה הזאת. קרשנר כמעט משתנק מההצעה: "להכניס את עצמי? זה לא עלה בראשי. זה לא המקום שלי. זה נורא מפתה, אבל כל אחד צריך לדעת את כישרונותיו ויכולותיו". התשובה של קרשנר לא ממש טיפוסית לזמננו, בו כל אדם שש לדקת חשיפה. אבל היא בהחלט מתאימה לקרשנר, איש שבלי פוזות או כובע קסקט מחזיק ברקורד מרשים בשדה העשייה הקולנועי.

הדתיים שנתן דטנר לא מבין

הריאיון עם קרשנר, שמתקיים בבית קפה רענני קטן תוך כדי עריכה של הסדרה הבאה שלו, מתרחש בתקופת סיכום אישית מבחינתו. בשנה האחרונה הוא חגג 50 שנה להיווסדו וחצי יובל של עשייה קולנועית. "הסדרה מאוד מיוחדת לי", הוא אומר, "כשיצאתי לדרך לא חשבתי על זה, אבל כשגמרתי את העריכה האינטנסיבית הרגשתי שאני חלק מהתהליכים שתיעדתי. 'מזמור' ו'פרדס' לא היו פעם, והם לא היו קמים אם לא היו מתרחשים התהליכים עם 'מעלה' ו'תכלת'. זה לקח אותי למקום אישי".

הרעיון למיני סדרה היה של הערוץ הראשון, שלרגל סגירתו הצפויה חיפש סדרות שמסכמות את פעילותו מראשית שידורי הטלוויזיה במדינת ישראל ועד היום. בתוך אלה יצא גם מכרז לסיכום פועלה של המחלקה למורשת ישראל. קרשנר שילב את המחלקה במיני סידרה, עסק במחלוקות שהיא עוררה והביא קטעים משידוריה, אבל היא בהחלט לא הנושא העיקרי של הסדרה.

'צולם ביום חול' עוסקת כאמור בתרבות היהודית המתחדשת כולל אוכל יהודי, לימוד תורה לנשים והתחדשות השבת במרחב הציבורי. עורך התוכן של הסדרה הוא אלישיב רייכנר, והתוצאה מרתקת. גם מי שכבר מצוי בעולם היהודי המתחדש, יכול ליהנות מצפייה באנשים או בפרויקטים שהוא לא מכיר, משאלות שנשאלות ונענות במהלך הפרקים וגם מנקודות למחשבה. למשל, תלמידי בית הספר הגבוה לאמנות 'פרדס' שהתקבלו לבתי ספר גבוהים ונחשבים לאמנות, אבל חזרו אל בית הספר הדתי שבו לא יצטרכו להיאבק על המותר והאסור ויוכלו ליצור בלי להסביר את עצמם יותר מדי.

היה מפתיע לשמוע את הקול הזה.

"מאוד הזדהיתי איתם. זה הזכיר לי שלפני 25 שנה אמרו לי: 'אתה דתי אבל בסדר, אתה יודע לביים'. היה לי מעניין לראות שבמידה מסוימת זה קיים גם היום. לי אישית כבר לא אומרים את זה, או שאומרים לי ואני לא שומע. מצד שני, מאוד שימח אותי שיוצרת אומרת: אני כבר לא צריכה את החותמת, יש לי כר מספיק ליצירה ויש לי קהל, ואם אני מעניינת אתכם, תבואו אליי".

קרשנר מודה כמה פעמים במהלך שיחתנו על הזכות הלא טריוויאלית להתפרנס ממה שהוא אוהב. גם על הסדרה הזאת הוא מביט בסיפוק, אבל מעבר לכך הוא רכש גם תובנות. "התחושה הייתה שדברים קורים. גם במקום שבו אני גר, במצפה נטופה, יש דיון על מניין נשים. זה לא זר לי, אבל אני צריך לעשות תשובה בזה, כי יכול להיות שאנחנו הגברים לא מספיק קשובים לצורך של הנשים ומתייחסים לזה בפטרונות. יכול להיות שאנחנו צריכים לא רק להסכים לדברים, אלא לדאוג שהם יקרו". נושא נוסף שהוא לוקח איתו מהסדרה הוא האינטראקציה בין דתיים לחילונים. "אני נמצא הרבה בתוך העולם החילוני, זו סביבת העבודה שלי, אבל יכול להיות שצריך להשתדל יותר בהכלה שלהם".

במהלך הסדרה מוזכר אורי אורבך כמה פעמים. קרשנר, שהיה חבר קרוב שלו, מספר בגילוי לב ובהתרגשות עד כמה הוא חסר לו, בוודאי בסדרה כזו, שסוקרת מהפך שאורבך היה חלק ממנו. "היינו חברים שלא לשם רווח. היו לנו שיחות גם על הדברים האלה, והרבה מהראש שלי היום זה אורי. אין לי ספק שאם הוא היה כאן היום, הייתי מראיין אותו לסדרה ומתייעץ איתו רבות".

את 'צולם ביום חול' מנחה נתן דטנר. איש עם רזומה עשיר של בימאות, משחק, הנחייה וניהול אמנותי. דטנר, שקיים אורח חיים דתי עד גיל 14, פוגש בסדרה תרבות ועבודת ה' בדרכים שהוא לא מכיר, לפעמים הוא אפילו מתקומם כנגדן. חלק מהתמיהות שלו יוצאות החוצה על המסך בשאלות קשות או באמירות שזו לא היהדות שהוא מכיר. כך למשל בצילומים במדרשת לינדנבאום, כשהוא נחשף לכך שהבנות לומדות גמרא, וגם באחד הפרקים שבו מצולמת 'שבת ישראלית', אירוע קבלת שבת מדי שישי עם אלף משתתפים על שפת ימה של תל אביב, תוך חילול שבת ונוסח חופשי של התפילה. דטנר לא מוותר למארגני התפילה ותמה איך אפשר לקבל שבת באופן כזה. מבחינתו אין שמירת יהדות לשיעורין.

למה בחרת דווקא בדטנר?

"תחושת בטן. לא רציתי מישהו מתוך המגזר, אלא מישהו מבחוץ שיש בו נשמה ולב יהודי חם". הקליק בין הבמאי למגיש היה מיידי, ולקרשנר יש רק מילים טובות להגיד על הסבלנות, חוסר הפינוק והנכונות של דטנר לעבוד קשה ולזרום עם הבקשות של הבמאי. "הוא אמר לי שמבחינתו זה היה מסע מופלא ומעניין להיכנס לעולם הדתי מחדש".

לעשות סרט על שפילברג

מורדי קרשנר גדל בירושלים ולמד ב'נתיב מאיר' ובישיבת ההסדר במעלה אדומים. כשהגיע תורם של הלימודים האקדמיים הוא התלבט בין משפטים לפסיכולוגיה, אבל לפני הכניסה לשנים של רצינות הוא ביקש לעצמו מעט הפוגה. כמי שהיה רגיל ללכת לסינמה של בית וגן ולצפות בשלושה סרטים בכרטיס אחד, הבחירה ב'מעלה' שבדיוק נפתח אז, לשנת לימודים אחת ויחידה - "סוג של שעשוע", התאימה בול. מיותר לומר שהשנה הפכה ללימודים מלאים.

מה אתה פוגש אז ב'מעלה'?

"זה היה מקום שמחפש את עצמו ובעצם מתעצב על ידינו. כשצריך לקנות מערכת עריכה, למשל, שולחים את התלמידים לבדוק מה הולך בשוק. אז מצד אחד הפסדנו כי לא למדנו במקום טוב כמו שהוא היום, מצד שני למדנו דרך הרגליים". מבחינתו של קרשנר הלימודים היו חוויה מכוננת ומעצימה, ועם השנים הבין שהוא נמצא במקצוע שמכיל את שתי ההתלבטויות שלו. "פסיכולוגיה לגמרי נמצאת במקצוע הזה, בכל הפרויקטים של הראיונות שעשיתי. גם משפטים - במסגרת היותי מפיק ראשי ומנהל ערוץ, התעסקתי בחוזים ונהניתי מזה".

מיד אחרי סיום הלימודים, הקימו הבוגרים הטריים חברת הפקות. הוא מונה להיות המנהל. "הייתי פיון. חברת הפקות נשמעת משהו מצחיק, אבל עשינו כמה סרטים יפים". חלקם עוד מוקרנים היום בפורמטים שונים. הבוגרים האלה, והוא בתוכם, הם שפתחו את מגמות התקשורת בתיכונים הדתיים.

בתחילת הדרך ב'מעלה' היה הרבה שיח על גבולות. גבולות היצירה וגבולות היוצר הדתי.

"נכון, כי הכול היה מאוד חדשני. בינתיים השיח נרגע. הגבולות נמתחו ונפרצו, ואולי גם התברר שהכול בסדר, שהגבולות מגיעים עד היצירות ואין בעיה. היום הרבה יותר קל לבוא עם יוזמות ליצירה. השיח על פריצת גבולות לא מתקיים בכל המגזר. יש מי שממשיך להתעסק עם זה ויש שזה לא מעסיק אותם, בין אם הם פורצים את הגבול ובין אם הם יוצרים בתוכו".

לדעת קרשנר, בשדות יצירה חדשים יותר השיח עדיין קיים והגבולות נבדקים, כך למשל בבית הספר 'מזמור'. לדעתו חשוב שהבדיקה הזאת תתקיים כל הזמן. "אם לא, זה אומר שאנחנו ישנים ולא מתקדמים, או שאנחנו עושים דברים בלי לבדוק את עצמנו. אני כל הזמן בודק ומתעניין, לא רק ביצירה, גם בחיים".

אחרי חברת ההפקות עבר קרשנר לעבוד בעולם הגדול ונתקל לא אחת במבט יתר על הכיפה שלו, פלוס שאלות מציקות כמו "האם תהיה מוכן לעשות סרט תדמית על בגד ים", או "האם תשים כיפה על כל סרט שתביים". קרשנר מצא לעצמו את התשובות הנכונות שכוללות "אני לא יודע לעשות סרט כזה, זה לא התחום שלי ולא מתאים לי", וגם "לא תשאלו עכשיו כל יוצא קיבוץ אם כל הסרטים שלו יהיו בפריזמה של קיבוצניק". היום הוא לא נדרש לזה.

קרשנר הגיע ל'קונקורד תקשורת' של אבי גוט, שהיה אז עיתונאי. זו הייתה חברה קטנה ומשפחתית וקרשנר הצעיר התיישב על כיסא המפיק הראשי. בתפקיד זה הוא ביים כ‑25 סרטי דוקו לערוץ 2 ולערוץ 8, עשרות פרקים לסדרה 'פינות רחוב' ועוד. בתקופת עבודתו ב'קונקורד' הוא היה שותף מרכזי בפרויקט תיעוד ניצולי השואה של סטיבן שפילברג. "אבי ואני קראנו ששפילברג עומד לערוך פרויקט תיעוד שיפעל באמצעות מתנדבים בכל העולם. צחקנו ואמרנו שבישראל זה לא יעבוד עם מתנדבים, אנחנו מכירים את המנטליות פה".

השניים החליטו שהנושא חשוב להם מאוד ושהם רוצים לקחת בו חלק, אבל לא בהתנדבות. "אבי הוא איש שלא מוותר. הגענו לאנשיו של שפילברג והסברנו שבארץ זה צריך להיעשות אחרת. קיבלנו את הזכות להיות חברת ההפקה שתפעיל את הפרויקט בארץ". 'קונקורד' עשו יותר ממחצית ראיונות התיעוד בארץ וראיינו כ‑8,000 ניצולי שואה, פרויקט עצום ממדים. "זה אמר להקים מערך הפקה שהשתווה באותה תקופה לזה של חדשות ערוץ 2. חמישה צוותי צילום שמצלמים ורצים ברחבי הארץ. זה שאב אותנו למשך שלוש שנים. זו זכות גדולה ואני מודה לה' שגלגל אותה לידי". קרשנר התחיל את הפרויקט מהצד ההפקתי-ניהולי שלו, אך בסופו של דבר, מתוך עניין, הצטרף למקיימי הראיונות.

עם הזמן הבינו גוט וקרשנר את ההיקף והעוצמה של הפרויקט. קרשנר רצה לעשות על זה סרט דוקומנטרי, גם כדי להסביר לעולם שבכל רגע נתון יש באוויר 5,000 קלטות וידאו על מטוסים, בדרך אל או מהמרכז של הפרויקט בהוליווד, וגם כדי להראות מה הראיונות האלה עושים למרואיינים. "אנשים לא ישנו לילות לפני הריאיון, קוצבי הלב שלהם כמעט התפוצצו ובכל זאת הם שמחו. בסוף הריאיון תמיד הייתה אפשרות להכניס לפריים את המשפחה. היית רואה משפחה שלמה, ילדים ונכדים, נוסעים יום שלם מכל רחבי הארץ בשביל חצי דקת צילום, שבה אומר הסב 'זאת המשפחה שלי, ניצחתי את הנאצים'". השגת הסכמה להפקת הסרט הייתה מאוד לא פשוטה. "שפילברג ואנשיו העבירו אותנו שבעה מדורי גיהינום", אבל אחרי כמה חודשי התעקשות טסו השניים להוליווד וראו איך הדברים קורים במרכז העצבים של הפרויקט.

"שפילברג אמר שתעשיית הסרטים הייתה חלק מהתעמולה הנאצית, ולכן באמצעותה הוא ישמר את עדויות הניצולים. את מסתובבת בהוליווד ורואה שפה עושים קומדיה ושם סרט אחר, והביתנים של פרויקט שפילברג תקועים באמצע. כל שחקן או במאי שמגיע לעשות סרט עובר ורואה ונחשף לזה. זה לא שהנדל"ן היה שם זול. זה היה מסר מדהים". אל הביתנים האלה הגיעו קלטות התיעוד מכל העולם ושם הן עברו קיטלוג, הוספת מפות ועוד.

איך מכילים את סיפורי הניצולים? זה מטען שלא פשוט להסתובב איתו.

"זו שאלה טובה. באיזשהו מקום, מכיוון שאלה סיפורי הצלה, אז יש בזה גם משהו מעצים. עד היום כשאני פוגש ניצול שואה או רואה מספר על יד של מישהו, אני נעמד דום". קרשנר לא קורא לאנשים האלה ניצולים. הוא מעדיף את המושג החדש: שורדים. "מי ששרד את השואה הוא אדם מיוחד. לא יכולת לשרוד את מה שקרה שם אם לא היית בעל אישיות חזקה, היית צריך לרצות לחיות כדי להינצל, לעשות משהו. אז העדויות האלה ממלאות את החיים בערכים".

תשתית היסטורית לתיעוד הגוש

פרויקט שפילברג מיקצע את קרשנר בעריכת ריאיון עם עדים בכלל ואנשים בפרט. "לקלוט מה עובר עליו, לא להכאיב לו אבל להוציא ממנו חומר שחשוב לו להוציא. אתה רוצה שהאדם ייצא מהריאיון עם רעיון למחשבה ולעיבוד". קרשנר עשה פרויקטים קטנים של תיעוד הן עם אנשים פרטיים שרצו לתעד את עצמם והן עם נפגעי טרור. לפני 11 שנה, בעת הגירוש מגוש קטיף, הוא היה בעיצומו של צילום הסרט 'האוסף של ידידיה', על הילד ידידיה אידלס ממורג שהיה לו אוסף נדיר של פצמ"רים ופצצות תאורה ואפילו משגר קטן ומאולתר. הפקת הסרט החלה במסגרת פרויקט על חיים של ילדים בכל מיני מקומות. אבל אז הגיע הצונאמי של ההתנתקות וכשכולם מתלבטים אם לארוז או לא, ידידיה מתלבט אם לקחת את האוסף שלו. הסרט הוקרן בפסטיבלים בטייוואן, בגרמניה, בהולנד ובסרביה, וגם בפסטיבלים לסרטי ילדים, יהדות ואפילו לזכויות אדם, "שלא סופרים אותנו בדרך כלל". קרשנר מנמק את זה בהיותו של הסרט אישי, מיוחד ונקי מפוליטיקה. "זה סרט על ילד שצריך לעזוב את הבית שלו, וזה תפס אנשים שלא מכירים את הסוגיות הפוליטיות האזוריות. מנהל הפסטיבל בפולין אמר לי: 'זה מחזיר אותי למלחמת העולם השנייה. אז, כילד, הייתי מסתובב בין החורבות של ההפצצות'. הסרט עשה שירות למדינת ישראל. בכל מקום שבו הייתי בעולם, זה פתח שיח של שעות. זו הייתה חוויה".

מהגירוש, שאותו חווה עם משפחת אידלס, הוא חזר הביתה שפוף וכואב. "אמרתי לעצמי: אם אני חזרתי ככה, אז מה איתם? לכולם היה אז פרץ של רצון לסייע לאנשי הגוש. כשחשבתי מה אני יכול לעשות, עניתי שאני יכול לתת לאנשים לספר סיפור. הרעיון היה לבוא עם המתודה של שפילברג, שזה יהיה פרויקט רציני עם קיטלוג אחר כך, ולא פרטאץ'. זה היה התנאי שלי לוועד מתיישבי גוש קטיף. לזכותם ייאמר שעם כל הברוך שהם היו בתוכו, והיו להם צרות גדולות יותר ממורדי קרשנר שרוצה לעשות עכשיו פרויקט, הם נתנו לי ללכת על זה".

הוא ישב עם אנשי הגוש, ראיין ותיעד, ועד היום הוא ממשיך בהיקף מסוים עם ראיונות שהתרחבו גם לאנשי משטרה, אנשי צבא, עיתונאים ועוד אנשים שהיו קשורים בבניית הגוש או בהחרבתו. קרשנר אומר שלוועד הייתה ראייה היסטורית בזמן אמת, ושחומרי הגלם האלה ישמשו תשתית לסרטים עתידיים, "בזמן שאני לא יודע מי מאיתנו שראה את הגוש עוד יהיה כאן".

לצערו הרב, הוא מרגיש שהראייה הזאת נדירה במגזר. "כבר שנה וחצי אני מכתת את רגליי עם נועם דמסקי (יוצר ומפיק ושותף לעשייה בסרטים רבים, ע"ל). היינו אצל זמביש ובמועצת יש"ע ואמרנו: 'רבותיי, 50 שנה למלחמת ששת הימים, 70 שנה למדינת ישראל, בואו נתעד את ההתיישבות. למה אנחנו צריכים לחכות שיגרשו אותנו? למה לא להראות את הדברים היפים? הקימו פה התיישבות, חבל על הזמן'. כולם אומרים 'כן, זה חשוב' אבל לא עושים כלום". קרשנר רוצה שיהיו חומרי תיעוד ושהם יצולמו בידי האנשים הנכונים, מהזווית הנכונה, עם השאלות הנכונות. "אם יהיו חומרים מצולמים הם יהיו הבסיס לסרטים של ה‑BBC ודומיה, ספרים או כל יצירה עתידית. אפשר לצלם ריאיון על רקע גדר התיל ומגדל השמירה שנמצא בכל יישוב, או על רקע הדשא והפרחים המוריקים שגם נמצאים בכל יישוב. המרואיין לא מודע לזה".

מהגליל לירושלים ובחזרה

קרשנר היה המפיק הראשי של ערוץ התכלת. "הוא מאוד הצליח. התוכנית העסקית דיברה על זה שתוך שנתיים יהיו לו 180 אלף מנויים. תוך שנה היו לו 120 אלף והיה עליו דיבור טוב גם בברנז'ה, כי הוא היה רענן וחדש ואז לא היו 'סרוגים' ולא 'מעורב ירושלמי'. הוא היה טוב ונצפה ועד היום אנשים עורגים לו". מבחינתו, התרומה של הערוץ לטלוויזיה וגם ליהדות כפי שהיא משתקפת בטלוויזיה, לא תסולא בפז וסגירתו הייתה בכייה לדורות. "'מעורב ירושלמי', 'שטיסל' ו'סרוגים' הגיעו בעקבותיו. הוא הראה לעולם שאפשר לעשות טלוויזיה יהודית לא עבשה, רעננה, שליהדות יש הרבה מה להציע כתכנים לטלוויזיה ושאפשר לעשות את זה בכל הז'אנרים הטלוויזיוניים, זה היה הראש של אורי. הוא אמר: יש בטלוויזיה טלנובלה, נעשה 'החצר'. יש סאטירה? עשינו 'הפשקוויל'. וגם שיעורי תורה שייראו כמו שצריך, שזה ייראה יפה. שתהיה חוויה טלוויזיונית".

לפני כמה שנים הקים קרשנר את ערוץ מאיר, וניהל אותו כמעט שלוש שנים. אבל מושאי הצילום והבימוי שלו הם לא רק המגזר וסביבותיו. יש לו קשר אמיץ ועמוק עם חסידות גור והוא, עם הכיפה הסרוגה שלו, עשה להם הרבה סרטים תיעודיים, "למרות שהזהירו אותי שישברו לי את המצלמה". הוא גם תיעד והנציח את הנופלים הבדואים, והיום הוא נמצא בעיצומו של פרויקט על הנשים והמשפחה האתיופית, "אנשים טובים שבעיות הקליטה דופקות אותם". הרעיונות אצלו לא מפסיקים לנבוע. "ישבתי במשך חודש וכתבתי ספרים, הצעות לסרטים לתאגיד השידור הציבורי". יש סרטים שלוקח שנים עד שהם מבשילים ומישהו לוקח על עצמו את המימון, והוא ממתין לשעה הזאת בנחת.

כבר יותר מעשור גר קרשנר בגליל. הוא עבר מנוף איילון למצפה נטופה עם רעייתו מירב ושלושת ילדיהם בדיוק בקיץ של העקירה, כשהכול קרה בדרום. "מאז לא היה לי אף סרט בצפון". המעבר צפונה לא פשוט, כשאנשים מהתחום שלו נודדים לאזור מרכז הארץ כדי להיות קרובים לזירת העבודה. "קרה לא פעם ולא פעמיים שאני גומר יום צילומים והראש גמור והלב שותת, ואני עובר בצומת שילת ואומר: אם רק היינו נשארים בנוף איילון, עשר דקות ואני במיטה. אבל עכשיו יש לי עוד שעתיים נסיעה". אז יש מחיר, "אבל אנחנו מאוד אוהבים את הגליל ואת מצפה נטופה. זה יישוב מדהים". קרשנר אוהב את מה שהוא מגדיר חופש ביישוב. "הקהילה שם מורכבת מקצוות, היא מאוד לא חד-גונית, ויש שיח".

המחירים, אומר קרשנר בגילוי לב, הם גם משפחתיים. שלושה חודשים לפני שהוא נקרא להקים את ערוץ מאיר, החליטו הוא ורעייתו לצרף למשפחה שני ילדי אומנה. הם היו אז בני שנה ושלוש, עם טיטולים ובקבוקים על כל המשתמע מכך. "זה ממש היה זמן להיות בבית, ואז הגיעה ההצעה מהרב ביגון. אשתי שחררה אותי לעבודה האינטנסיבית בירושלים. הרמנו ערוץ תוך חצי שנה וזה היה מטורף. המשמעות הייתה שלא הייתי בבית". שני לילות בשבוע הוא היה עושה בירושלים, ואחרי לילות בבית הוא היה יוצא לפנות בוקר. שחרית התפלל בשטיבל בעיר הקודש. קרשנר גם לא מסתיר את המחיר של עבודה סביב השעון. "מירב היא גרפיקאית מוכשרת בטירוף ואמנית קדרות וחרוזי זכוכית. היא הייתה יכולה לפתוח עסק מדהים, אבל היא מוותרת על הקריירה שלה ומטפלת בבית ובקטנים". הילדים הביולוגיים שלהם גדולים. הצעיר הוא שמיניסט, וההחלטה לקחת ילדים צעירים פירושה היה ללכת אחורה לשלבים שהם כהורים סיימו כבר לפני שנים.

איך מקבלים החלטה לקחת ילדים באומנה? זו משימת חיים שקשה לומר עליה אחרי תקופה "אופס, בעצם לא".

שלא כמו אצל הרבה אחרים, האומנה לא הייתה חלום שהשניים החזיקו בבטן תקופה ארוכה. "נחשפנו לזה במקביל ודי מהר קיבלנו החלטה", הוא מסביר. "לכולנו יש תמיד רצון לתת, ואתה תמיד חי בתחושה שמה שאתה עושה זה לא מספיק. אז החלטנו שניקח על עצמנו משהו שהוא מעין הוראת קבע". אבל אפילו העשייה הזאת, הוא אומר, לא כיבתה את הרצון להמשיך ולתת עוד. עם זאת, העבודה היא רבה, כולל אסיפות הורים, מרדף אחרי שיעורים ועוד קצת.

"במשפחות אומנה יש תדר נוסף שרץ כל הזמן, חוץ מגידול הילדים במובן הרגיל של זה. אבל אנחנו לא מתחרטים. אנחנו רואים כמה זה נותן לנו וכמה מעשיר את הבית ואת הקשר הנפלא והטבעי שיש לגדולים עם הקטנים. אתה יכול לדבר עם הילדים שלך על אידיאלים ועל נתינה. אבל לפני כמה שנים עשינו מעשה אחד שמבחינתי אין צורך יותר לדבר. הילדים קיבלו את המסר. נתנו להם מתנה לחיים".