לעניין חוק השבות אין עדיפות למערך הגיור הממלכתי. שיעור למתגיירים בישיבה בגוש עציון
לעניין חוק השבות אין עדיפות למערך הגיור הממלכתי. שיעור למתגיירים בישיבה בגוש עציוןצילום המחשה: גרשון אלינסון, פלאש 90 (למצולמים אין קשר לכתבה)

לפני כחצי שנה, בפסק דין תקדימי, ביטלו שופטי בג"ץ את כוחו של מערך הגיור הממלכתי.

הם קבעו כי למצב המנהלתי ששרר עד אותה העת, שבו גיורים של קהילות יהודיות בעולם - חרדיות כרפורמיות - מוכרים לצורך חוק השבות, אך גיורים של קהילות דומות בארץ אינם מוכרים, אין זכר לא בלשון החוק, ואפילו לא בתכליתו. ולכן לממשלה אין סמכות להעניק מונופול בארץ למערך הגיור הממלכתי.

כדי לסכור את המבול הצפוי של ערבים מיו"ש, מסתננים אפריקנים ועובדים זרים שינסו לזכות באזרחות על ידי גיור פרטי, קבעו השופטים כי המדינה רשאית לסרב לכל בקשה להכיר בגיור לצורך חוק השבות, כאשר השהות של המבקש בישראל אינה חוקית. באופן דומה יכולה המדינה לסרב להכיר בגיור גם כאשר אפשר להניח שכל ההליך לא נועד אלא כדי לקנות מעמד של קבע בישראל. השופטים גם קבעו כי הגיור (בארץ או בחו"ל) חייב להיות משמעותי, וחייב להיעשות על ידי קהילה מוכרת ומבוססת היטב בהוויה היהודית.

בית הדין של הרב קרליץ בבני ברק בהחלט עונה להגדרה של קהילה מוכרת ומבוססת היטב. ועל כן עתרו לבג"ץ כמה אנשים שהתגיירו שם בשנים האחרונות, אך משרד הפנים סירב לאשר את גיורם מכיוון שהוא נעשה בשעה שהם שהו כאן שלא כחוק. מדובר במי שנכנסו לישראל כחוק (בדרך כלל כבני זוג של ישראלים), אך החלו את תהליך הגיור, או המשיכו בו, כאשר אשרת השהייה שלהם פגה. הם טענו כי מדובר בפגם שולי, וראוי להיענות לבקשותיהם לקבלת אזרחות. אך השופטים, מודעים לפרצה שפרצו בפסק הדין הקודם, החליטו לדקדק כחוט השערה ודחו את העתירה. אך ברוח שאינה אקטיביסטית בעליל הם ביקשו שלמרות דחיית העתירה, המדינה תמצא דרך להתחשב בגרי הצדק לפנים משורת הדין.

במיוחד הם הפנו את תשומת הלב אל אחד העותרים, אדם מהפיליפינים שהגיע לישראל לשם גיור, לאחר שאמו ואחותו הוכנסו עוד קודם לכן תחת כנפי השכינה. אשרת השהייה שלו הייתה אמורה להספיק כדי השלמת התהליך, אך בגלל אירוע רפואי שנגרם כנראה בגלל סיבוך בברית המילה שעבר, טבילתו נדחתה בחודשיים והגיור הושלם שבועות אחדים לאחר שתוקף האשרה פג. השופטים חשבו שיש לנהוג במקרה ברוחב לב, אבל בצעד שאינו מובן מאליו הותירו את ההחלטה לרשויות ההגירה.

בלי איומים

איום על שופט הוא עבירה חמורה במיוחד שכל חברה חפצת חיים אמורה להעניש עליה בחומרה רבה, ואפילו יכולה להרשות לעצמה ללוות הליך שכזה בפאתוס המדגיש את החומרה ואת הטיפול הנחוש. אבל לפעמים צריך גם לדעת לשחרר.

אדם אחד, מסכן במיוחד, הורשע על ידי שופט בית משפט השלום בתל אביב עידו דוריאן בהחזקת סכין ובהתנהגות שעלולה לסכן את שלום הציבור, ונידון לשלושה חודשי מאסר.

הערעור על גזר הדין שהגיש לבית המשפט המחוזי בלי סיוע מעורך דין היה יוצא דופן. הוא סיפר בו כי פנה לכמה משרדי חקירות וביקש מהם לאסוף מידע על מקום המגורים של השופט ועל מספר הרישוי של הרכב שבו הוא נוהג. ככל הנראה פנייה כזו לא נעשתה מעולם, אך בהודעת הערעור המשיך האיש לספר כי כשנשאל על ידי משרדי החקירות לשם מה דרושים לו הפרטים, הוא ענה להם את התשובה המבולבלת הבאה: "'השופט הרשיע אותי, אני רוצה להראות לו שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר... אם אני אגיד למשפחת אבוטבול או אלפרון מידע עדכני לגבי עידו דוריאן, לא רק שעידו יחוסל במקום על ידי משפחות פשע, אני גם אקבל מהם כסף, רק שאני אביא מידע מדויק לגבי זה... לא תהיה לי בעיה כמו עידו דרויאן, שקלתי ויש באפשרותי להשיג אקדח". אשר על כן, הוא כתב לשופטי בית המשפט המחוזי, "כל עוד הביורוקרטיה של המשטרה מרחפת מסביב, אני מבקש לבטל על הסף את גזר הדין".

שופטי המחוזי, כפי שאתם בוודאי מנחשים, לא ביטלו את גזר הדין, אבל כן העבירו את העניין לטיפול המשטרה, שכמובן עצרה את האיש והושיבה אותו במעצר. ייתכן שראוי היה לפתור את העניין בבדיקה פסיכיאטרית. ואולי אין מנוס וגם אנשים רפי שכל צריך להרתיע בענישה של ממש. אבל אחרי שבמסגרת הסדר טיעון הרשיע אותו שופט בית משפט השלום בכפר סבא, אביב שרון, בניסיון לאיים על שופט, נותרה השאלה כיצד הוא ירצה את חמשת חודשי המאסר שנוספו בשל האיומים: האם להוסיף עוד חמישה חודשי מאסר בנוסף לשלושת החודשים שגזר עליו השופט דוריאן, או שאפשר להקל עליו ולהורות על ריצוי חופף של העונשים? בהחלטה מלאת פאתוס קבע השופט שרון כי האיש לא יזכה לכל הקלה, מכיוון שהאיום שנכתב בהודעת הערעור "מלמד על תעוזה רבה של הנאשם". השופט נשאר איתן בדעתו כי הוא ניצב איתן נגד כוחות רשע המאיימים על המערכת, גם כאשר הנאשם שקיבל הזדמנות לומר דברים לזכותו בטרם ייגזר העונש, הצהיר כי הוא מבקש להניח את הפרשה מאחוריו מכיוון ש"לקחו לי את החגורה בבית המעצר, ואני לא יכול להסתובב כמו שלומפר".

ההצהרה והיצר

מעת לעת מגיעות לבית המשפט העליון עתירות שבהן צעירות עותרות נגד שלטונות הצבא שסירבו לשחרר אותן משירות למרות הצהרה על אורח חיים דתי. ככלל, צה"ל לא ממהר לבלוש אחרי צעירות שלמדו בבתי ספר השייכים לזרם דתי או חרדי. לעומת זאת, מועמדות לגיוס שלמדו בבתי ספר ממלכתיים חילוניים ומבקשות את הפטור הדתי, מתבקשות להגיע לריאיון.

צעירה ירושלמית זומנה לריאיון שכזה גם בגלל שלמדה במוסד חילוני, וגם משום שהצהירה על אורח חיים דתי רק לאחר שלא שובצה לתפקיד הצבאי שבו חשקה. בלשכת הגיוס היא טענה שמזה כמה חודשים היא בתהליכים אינטנסיביים של חזרה בתשובה, והיא אפילו צמה ביום הכיפורים האחרון לזכר חורבן בית המקדש. שאלות נוספות בנושאי יהדות לא זכו לתשובות אינטליגנטיות יותר, ובצבא החליטו שלא לקבל את הבקשה. אחרי שמכתבי איום מעורכי דין שמוענו לראשת הלשכה לא הועילו, הוגשה עתירה לבג"ץ.

הצעירה הביאה ראיות למכביר כי היא לומדת במדרשה תורנית בירושלים, אך לצבא היו ראיות משלו. הוא מסר לבית המשפט תמונות מהחודש שקדם להגשת התצהיר, בהן נראית העותרת מחובקת עם מי שהיה בן זוגה באותה העת ויושבת במסעדה לא כשרה. זאת בניגוד לטענותיה כי היא שומרת כשרות ונגיעה. עוד נטען כי שבועיים לאחר שהצהירה כי טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בצה"ל, תועדה העותרת יושבת בבר לאחר כניסת השבת, וכשבוע לאחר מכן היא תועדה מבלה במסיבה לאחר כניסת השבת. כמו כן טוענים המשיבים כי ישנן ראיות לכך שביום השבת שלאחר המסיבה ובשבת שלאחריה השתמשה העותרת במכשיר הטלפון הסלולרי שברשותה.

הצעירה לא הכחישה כי היא זו שמופיעה בתיעוד שהגיש הצבא, אבל טענה כי זה אך טבעי שלפעמים משתלט עליה היצר הרע. השופטים אסתר חיות, עוזי פוגלמן ודפנה ברק-ארז קבעו כי בנסיבות העניין החלטת הצבא סבירה בהחלט.