בית כנסת
בית כנסתאילוסטרציה. פלאש 90

בין הטענות שמושמעות מדי פעם בוויכוח על "הדרת נשים", נמצאת הטענה שמיקומה של עזרת הנשים ביציע מוגבה, מאחורי עזרת הגברים, כמנהג בתי כנסת רבים, מביע "הדרה" של המין הנשי.

המרכזיות של עזרת הגברים, העובדה שהיא גדולה יותר בדרך כלל, ומיקום ארון הקודש בטבורה, כל אלה יוצרים לכאורה אפליה בוטה של מחצית מהקהילה.

האמנם?

אין ספק שנשים צריכות להרגיש טוב בבית הכנסת. ישנם בתי כנסת שבהם עזרת הנשים נראית כמו מחסן, והדבר הזה חייב להשתנות. אבל אפשר להציע הסברים אחרים למרכזיות של עזרת הגברים, חוץ מההנחה הפמיניסטית-רדיקלית לפיה חוסר השיוויון הפיזי בין עזרת הגברים לעזרת הנשים מבטא רצון נבזי-משהו של המין הגברי לדחיקתן של נשים ממרכז עבודת ה' – רצון הנובע מן הסתם מזלזול, צרות עין ותאוות שלטון של הגברים – ותו לא.

לדעתי, הבידול וההפרדה בין העזרות בבתי הכנסת מבטא מבנה עומק רוחני בעל משמעות היסטורית ואמונית אדירה ויסודית, שאסור לערערו – לא רק משום ש"ככה נהוג מאז ומעולם" ואפילו לא רק משום שגדולי הדור חושבים אחרת. מבט מפרספקטיבה רחבה מגלה שההפרדה בין העזרות לא נובעת מחוקים מעשי ידי אדם אלא מחוקי טבע, שחוקיו ומנהגיו של עם ישראל בסך הכל מותאמים אליהם ומבטאים אותם.

זכר ונקבה

ההבדלים המהותים בין האופי הזכרי והאופי הנקבי גלויים לעיני כל – במיוחד בחיק הטבע או בחווה חקלאית, שם ניתן לצפות בהתנהגות הזכרית והנקבית אצל יצורים נחותים מאיתנו – כמו היעל למשל, או השור, או אפילו התרנגול, שלזכר שלו קוראים "גבר", ולא במקרה.

בהכללה גסה ניתן לומר שהזכר הוא המין הטריטוריאלי, האגרסיבי, הגאה, המגן, התחרותי, הבולט והמוביל. הנקבה היא בעלת תכונות המתאימות יותר להולדת צאצאים ולטיפול בהם. היא ביתית יותר וחשוב לא פחות – היא נמשכת אל תכונותיו הטבעיות של הזכר כפי שהזכר נמשך אל תכונותיה הטבעיות של הנקבה. בלי המשיכה הזו אין לדורות המשך.

ההבדלים הבסיסיים האלה באים לידי ביטוי משוכלל ומורכב במיוחד באדם, שהוא פאר יצירת הקב"ה ובו בזמן גם יצור של הטבע. וכפי שחוקי הטבע חלים על כלל האנושות, הרי שהם חלים גם על עם ישראל, על הגברים והנשים שבו.

נאמר את הדברים בפשטות: הגברים בעם ישראל מופקדים על עשיית המלחמה, וזה לא רק משום שהם חזקים יותר, אלא בגלל אופיו ומהותו של המין הגברי.

כעת נשאלת השאלה: מה למלחמה ולעזרת הגברים? הרי אין מדובר במחנה צבאי אלא במקום התכנסות לתפילה, שגם נשים וילדים מגיעים אליו.

רוח הקרב והאון

ובכן, יש לזכור שעזרת הגברים – ובית הכנסת כולו – בנויים סביב ארון הקודש. בית הכנסת הוא מקדש-מעט, והמקדש הוא ממשיכו של משכן הקבע, ומשכן הקבע הוא ממשיכו של המשכן הנודד שאיכסן את ארון הברית שנשאו בני ישראל במסעותיהם אחרי מתן התורה. ארון הקודש בבית הכנסת הוא איפוא ממשיכו הישיר של ארון הברית הנודד, שלו היה תפקיד ניסי מובהק בקרבות לכיבוש הארץ. ואכן, אנו מציינים תפקיד זה בכל פעם שאנו פותחים את הארון וקוראים: "ויהיה בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".

את כיבוש יריחו – הכיבוש הראשון בתוך ארץ ישראל – איפשר "ריכוך" מוקדם של המטרה על ידי הכהנים, שנשאו את הארון מסביב לעיר המבוצרת והפילו כך את חומותיה. שנים לאחר מכן נלקח הארון בשבי בידי פלשת, אשר ראו בו מן הסתם את מקור עוצמתה של ישראל.

במקרא ובתפילה קיים איפוא חיבור ממשי ומיידי בין הארון הגשמי לבין אונו הצבאי של עם ישראל ורוח הקרב שלו. הארון קשור למנוסת האויב, לנפילת ביצוריו ולניצחון ישראל בשדה המערכה.

הכהנים ממשיכים בימינו את הקשר הייחודי שלהם אל הארון, כאשר הם נעמדים מול הארון ומברכים את הקהילה. תחילתו של הקשר הזה, כאמור, היתה עוד בעת נדודי ישראל וכיבוש יריחו, והוא נמשך דרך תקופת המשכן והמקדשים עד לפולחן היומיומי בעזרות הגברים בבתי הכנסת של ימינו אנו.

יוצא איפוא שעזרת הגברים היא מקום גבורתו של עם ישראל ומרכזיותה קשורה קשר ישיר וקדום לרוח הקרב והאון של העם היהודי. ניתן לומר גם שכפי שהקשר בין הכהנים לכלל ישראל בתוך עזרת הגברים אינו שיוויוני, כך גם הקשר בין עזרת הגברים לעזרת הנשים אינו שיוויוני, אך הוא משקף את הסדר בו עם ישראל מסודר באופן כללי, ויש לו גם קשר מיוחד לרגעי המלחמה, שבהם הסדר והמשמעת חשובים וחיוניים במיוחד.

המניין ככיתת הכוננות

כאשר לוקחים זאת בחשבון ומוסיפים לכך את מצוות מניין התפילה, נדמה שאין זה מופרך לטעון שהמחוקק האלוקי רצה שבני ישראל הזכרים יתאספו דרך קבע בקבוצות של עשרה גברים ומעלה, וישאבו כוח ועזוז מהתורה, כחלק ממוכנותם הכללית למלחמה – בין אם מדובר במלחמה פיזית בפורעים ובין אם במלחמה רוחנית בהתבוללות ובשקיעת הרוח. המניין, אם תרצו, הוא "כיתת הכוננות" הרוחנית של הקהילה.

גם אם מדובר בתיאוריה בלבד, נדמה שהקורא יסכים כי הדבר טעון בדיקה וכי אין לזלזל מראש בקשר הרוחני בין התכנסות הגברים מול ארון הקודש לבין ההיסטוריה הקדומה והמלחמתית של הארון, המהדהדת בקול רם וברור כל כך בתפילות.

אם מקבלים את קיומו של הקשר הזה, בין הארון לגברים ולמלחמה, הרי שקיימת אפשרות שהכנסת הרוח הנשית לתוך השטח הגברי הזה מסוכנת ומסרסת, ממש כפי שהכנסת נשים ליחידות צבא קרביות מחלישה את היחידות הללו, ואפילו יותר מכך, שכן גם אם הצבא מוחלש למשך כמה שנים עם ישראל עוד יכול להיוושע, אך סירוס קהילות התורה עלול להיות סופני.

ברור, אגב, שברגע שירדו המחיצות בין נשים לגברים בבתי הכנסת, תשתלט הרוח הנשית על המקום כולו. נטייתן הטבעית וכישרונן של הנשים בכל הקשור לסדר, קישוט וניקיון תהפוך את הגברים למיותרים גם בעזרת הגברים, והם יעדיפו לתת לנשים לטפל בענייני התחזוקה. חיש-קל יעוטרו מעילי ספרי התורה ברקמות חינניות ואגרטלי פרחים קטנטנים יצוצו בצד הסטנדרים. מפתה, נכון?... אבל התוצאה של כל זה, כפי שאנו למדים ממה שמתרחש כיום בקהילות הרפורמיות בארה"ב, היא שהגברים חשים כי מקומם הייחודי בעבודת ה' נלקח מהם, והם מאבדים עניין בדת.

רוח סדום

אומר אף יותר מכך: קיימת סכנה כי מתוך שאיפה ברוכה לצדק ולחיזוק החלש, יש המעודדים שינויים ברוח סדום. המדרש מלמד אותנו כי בסדום נהגו לקצץ את רגליהם של אנשים גבוהים ולמתוח את גופם של אנשים נמוכים, באמצעות "מיטת סדום".

אולם לטעמי, בניגוד למה שניתן היה לחשוב, הסדומים לא נהגו כך לשם סדיזם והתעללות, ואפילו לא בגלל שאיפה סתמית לאחידות, אלא מתוך כוונות טובות. מכיוון שחוסר השיוויון בגובהן של הבריות נראה להם לא-הוגן, הם ביקשו לתקן את המעוות באמצעים מלאכותיים. בטוחני כי אנשי סדום האמינו בכל ליבם שהם עושים צדק כאשר הם מנסרים את רגליהם של הגבוהים ומותחים בכוח את הנמוכים.

הטעות של אנשי סדום נבעה מכך שעוד קודם לכן, הם איבדו את הקשר אל הטבע ואל הצדק הטבעי, שהוא יותר מורכב מצדק מתמטי. בעולם המתמטי, שיוויון וצדק חד הם. בעולם הטבעי ובמוסר הטבעי, לבני האדם תכונות אופי שונות וניסיון לכפות עליהם שיוויון מתמטי יוביל לכאב וייסורים – וחלילה, לחורבן.

לדעתי, אם הוויכוח יתנהל במישור של טיעונים מהותיים, ישתכנעו הכל בסופו של דבר כי המרכזיות של עזרת הגברים לא נובעת מתוך יוהרה סתמית של המין הגברי או של רבנים המבקשים לשמר שררה שרירותית אלא יש בה חשיבות לאומית עמוקה, עתיקה וחיונית, שאסור לוותר עליה.

המאמר פורסם בגירסה שונה מעט לפני כשבע שנים.