הזדמנות שהפכה לכלא
הזדמנות שהפכה לכלאצילום: שאטרסטוק

אני לא הולכת מחר.

האמת, יש תחושה של החמצה. כל הבית התארגן לקראת היציאה הזאת, ממש כמו לפני שיגור טיל, ובסוף – בוטל. דוממו מנועים, חבר'ה, אימא לא מתחילה לעבוד, אימא נשארת בבית כרגע.

התרגול של הימים האחרונים הכניס בי חיות. נכנסתי לקצב של עשייה, של תכנון מראש. להכין אוכל ליום ראשון, לדאוג שיהיו בגדים, לתאם עם השכנה שתקבל את מיכאלי יומיים בשבוע בצהריים. אפילו התארגנתי על תפריט שבועי מאולתר, והכי משמעותי – הכנסתי את נוני למעון. ככה, מהיום למחר. הופתעתי לגלות שבמקום למצוא ילד נטוש ועזוב שלאף אחד אין זמן אליו, המעון ממש עושה לו טוב. הוא צריך את המסגרת הזאת.

אני מנסה לברר עם עצמי מה בדיוק היה כאן. אולי באמת החמצתי הזדמנות?

כשהתקרב המועד, ביום חמישי, וכשסיפרתי על כך לאנשים, בכל פעם שהוצאתי מהפה את המילים "מוקד זימון תורים של קופת חולים" – עלה גוש בגרון, והוא הלך והתעבה עד שביום חמישי בצהריים נתקע שם סופית ומאן להתפרק, או לרדת ולהיבלע בהסכמה למהלך.

היה שם צירוף נסיבות שהפך את ההזדמנות לצאת מהבית לכלא מסוג אחר.

לכאורה, מה כל כך נורא בזה? לקבוע תורים בטלפון לרופא עיניים, לדבר עם זקנים ואימהות בעיקר.

ההבנה שהלחיצה אותי שאני צריכה לצאת מהבית בשבע – כשכל הילדים כבר מוכנים, שזה שעה לפני שהם יוצאים. זאת אומרת שצריך לקום בחמש (!) ולהעיר את הקטנים ולארגן אותם, או קודם להכין כריכים ואחר כך להעיר אותם, שזה קצת מוגזם, בלשון המעטה.

בנוסף לכך, יש את הדרישה מקופת החולים להתחייבות בלתי אפשרית של תשעה חודשים – שזה המון זמן! ומנעול רב-בריח בצורת קנס כספי לא קטן למי שלא עומד בהתחייבות. ועל גבי זה, סוג העבודה, שפתאום היה נראה לי חונק מדי. מצאתי את עצמי מסתכלת על המטפלת במעון כזוכה התורנית בפיס של המשרות, שלא לדבר על המזכירה. השכר הזעום היה המכה בפטיש מבחינתי. זה פשוט לא בשבילי.

מצד שני, אולי שירה המאמנת האישית שלי צודקת, ואני ארגיש כך בכל עבודה?

אני יודעת שכל עבודה חדשה תכניס אותי ללחץ מההתארגנות, ובכל עבודה יהיו חסרונות ודברים שלא נראים לי. בכל זאת, יש מקום של ערך עצמי שלא נותן לי להתאבד על זה. עם כל חוסר הענווה שבדבר, יש בי יכולות וכישורים גבוהים שמחכים לבוא לידי ביטוי, והלחץ, שלי וגם של סוללת המאמנות שהועמדה לי על ידי הארגון המופלא חסדי לב* לצאת את פתח הבית, כמעט גרם לי ללכת נגד עצמי בכל המישורים רק כדי להוכיח, לעצמי ולעולם כולו, שעשיתי את זה. יצאתי לעבוד.

התגובה של שלושת המאמנות הייתה אחידה. "חובת ההוכחה עלייך", הן אמרו. "בואי תמצאי משרה שמדברת אלייך יותר ובתנאים יותר טובים". מבעד לדברים הייתה גם אמירה של "אני מבינה אותך", אבל המסר הברור היה: חייבים לעבור דרך השלב הזה, כדי לטפס בסולם של עולם העשייה ולהתפרנס ממה שבאמת היית רוצה להתפרנס ממנו.

לא אגזים אם אומר שרעדו לי הברכיים למשמע הדברים. אם הן, המנוסות בעולם התעסוקה, הפרנסה והשינוי, אומרות שחייבים לעבור דרך עבודה משמימה ולא מתגמלת, הן מן הסתם צודקות.

מה אני יודעת? לא יודעת הרבה, אפילו כמעט כלום, אבל דבר אחד אני כן יודעת. אני לא הולכת מחר.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי