בשבע מהדורה דיגיטלית

להשפיע דרך המילים

הסופרת מנוחה פוקס נפגשה עם הסופרת אורנה בורדמן לשיחה על אהבת הכתיבה, תחושת השליחות כלפי הצעירים והמחיר של אובדן האנונימיות

רחלי מושקוביץ , י"א בתשרי תשע"ז

"לא אשנה את גיבורי הספרים שלי כדי להתאים לקהלי יעד שונים".אורנה בורדמן (מימין) ומנוחה פוקס
"לא אשנה את גיבורי הספרים שלי כדי להתאים לקהלי יעד שונים".אורנה בורדמן (מימין) ומנוחה פוקס
צילום: מרים צחי

הסופרת מנוחה פוקס מארחת את הסופרת אורנה בורדמן

ירושלים

שולחן עתיק, כבד ומרשים ניצב ביניהן, אבל לא מפריד. כל אחת מהנהנת בהסכמה כמעט על כל משפט של השנייה.

אורנה בורדמן, הסופרת הדתית-לאומית, פוגשת את מנוחה פוקס, הסופרת החרדית. למעט ההבדל בין מקום המגורים - מעלה חבר לעומת שכונת בית וגן הירושלמית, הן מוצאות מכנה משותף רחב. שתיהן בשנות החמישים לחייהן, אימהות לשישה ילדים וסבתות גאות. הן שמעו זו על זו לראשונה כשזומנו לפרויקט הזה, מעולם לא נפגשו בעבר, אבל תוך דקות ספורות הן מרגישות כמו חברות ותיקות.

"פתאום לפגוש מישהי יראת שמיים שכותבת, זה מרגש", אומרת בורדמן, שמתארת את בדידות הכותב. פוקס מהנהנת בהסכמה. שתיהן סופרות, שתיהן מבקשות לעשות זאת מתוך יראת שמיים, ושתיהן רואות בכתיבתן שליחות.

יצירה של 400 ספרים

"התחלתי לכתוב בגיל 17", פותחת פוקס. "במשך שנים כתבתי לעיתונים לנוער ומבוגרים, עד שהעזתי להוציא ספר". היום היא לא יודעת לומר כמה ספרים בדיוק כתבה, היא מעריכה שכ‑400. "אני לא סופרת כמה. בכלל לא משנה לי הכמות, אלא מה שהספר השפיע על אנשים". פוקס כותבת בעיקר לילדים ולגיל הרך, וקהל יעד נוסף הוא נשים ונערות.

בורדמן מספרת שבבית הספר במקום ללמוד, היא מילאה את זמן השיעורים בכתיבת סיפורים, לשמחת חבריה שחיכו בהפסקות לפרק החדש. "אחרי התיכון הפסקתי לכתוב". היא עברה מסלול שכלל שירות צבאי, חזרה בתשובה, נישואין והקמת משפחה. "בגיל 39 נפל לידי ספר שעורר הדים בעולם – 'מרד הנפילים'. חשבתי לעצמי, אם הספר הזה, על ערכיו העקומים, עשה כזו מהפיכה בעולם והשפיע על דור שלם, אני לא אוכל להשפיע במילים שלי?". זה היה הרגע בו התיישבה בורדמן והתחילה לכתוב.

חמשת ספריה ברובם הינם רומנים היסטוריים, הנשענים על תקופות בהיסטוריה היהודית. את הספר הראשון היא ייעדה לקהל קוראים חילוני, כי היתה בטוחה שהקהל הדתי מכיר ויודע את מדרשי חז"ל ישר והפוך. מאז גילתה שהספרים שלה הם חידוש ולימוד חי בעיקר בתוך המגזר הדתי לאומי. היום לבורדמן ברור וידוע לשם מה היא כותבת. "אני רוצה להעמיד מודל איך נראים אנשים יראי שמיים, איך הם חושבים, מה מעסיק אותם. אני רוצה להאיר את אור ה' בעולם. אני מקבלת מיילים של אנשים שמספרים איך הספרים השפיעו עליהם לחיים. מכל מייל כזה אני בוכה".

פוקס מתחייכת לשמע המשפט האחרון. "אחרי הצהרה כזאת, המטרה שלי נשמעת קטנה..", היא חובקת את אצבעותיה. "אני כותבת לגיל הרך במטרה להאהיב עליו את הספר, לקרב אותו לחווית הקריאה. גם לתת הנאה לקוראים זו מטרה מבחינתי. נכון, אין בספרים מסרים מאוד עמוקים של תורה ומצוות, כי אני לא רוצה להעמיס בגיל הזה. אבל אם ילד ילמד לאהוב ספרים וייהנה לקרוא בגיל צעיר, אחר כך כשיגדל הוא ישמח לקרוא ספרים עמוקים יותר, כמו שלך", היא מחייכת לבורדמן.

חשבתן פעם לכתוב תחת שם עט?

בורדמן: "חשבתי בהתחלה לכתוב בתור א. בורדמן, או אורנה ב.. בכל אופן הרגשתי שזה מתנשא לכתוב בשם אחר, לא נקי. בסוף החלטתי לכתוב איך שאני. לכתוב זה חשיפה וזה הביך אותי, חשבתי להתחבא-חצי".

פוקס: "לא הובכתי, אבל לכתוב בשם שלך זה לומר על עצמך - אני סופרת. ואני לא סופרת, התכחשתי לזה. עד הספר השלושים לא העזתי להגיד שאני סופרת". בורדמן מזדהה, גם היא התכחשה לכינוי סופרת שניתן לה עם הוצאת הספר הראשון. רק בספר השלישי היא ניאותה לקבל את הכותרת והנלווה לה. "אני מעבירה הרצאות לבנות ונשים. הבנות קמות ומוחאות כפיים ומבקשות סלפי, זה מביך".

בורדמן מעידה שעם הפרסום, הכי קשה הוא אובדן האנונימיות. "אנונימיות זה דבר נפלא. אתה מאבד משהו מעצמך כשאתה בחוץ".

פוקס התקשתה עם התופעה של ילדי בית ספר המגיעים עם פיסות נייר ומבקשים חתימה. "הרגשתי שלחתום זה להתהדר בכוחי ועוצם ידי". היום היא מסבירה לילדים שחתימה זה כאילו היא יוצרת מכוחה, ובעצם זה בא ממקום אחר. תחת זה היא מחלקת להם נייר מכתבים מוכן עם איורים מתוך ספריה. בורדמן גם היא הרחיבה את מושג החתימה, והיא מעניקה לכל בת המבקשת חתימה ברכה אישית, תוך הקפדה לשנות לכל אחת במשהו, "אני כותבת לה מה שה' שולח לי, ועם זה אני מרגישה בנוח. לברך כל אחד יכול".

תחושת הצינור לכתיבה נוכחת באוויר. בורדמן מעידה על אחד מספריה שזכה בפרס: "לא אני זכיתי. אני אומרת שהספר זכה. אני אדם של מילים, אבל אין לי מילים כדי להגיד לו תודה על המתנות האלה. על כל ספר, על כל יום, על כל חוויה".

"איך אפשר בלי סיפור אהבה?"

מי קהל הקוראים שלכן?

פוקס מספרת שלשמחתה ספריה חוצים מגזרים, ובסקר הספריות הכלליות בארץ היא הסופרת השניה ברשימת הפופולריות. למרות הנתון הזה, היא לא תשנה מהתוכן והאיורים. "אני מביאה את עצמי, ולכן לא יהיה ילד ללא כיפה או כובע, או אמא ללא כיסוי ראש כלשהו. כמו שסופרים חילונים ישמחו שגם דתיים יקראו את הספר שלהם, אבל הם לא ישנו את הגיבור בשביל זה".

בורדמן: "אני לא יכולה לכתוב מה שאני לא מזדהה איתו, והגיבורים שלי לא יכולים להיות כאלה שמעוררים בי חוסר כבוד. אני לא חושבת על קהל היעד. אני לא מכתיבה לגיבורים מה להיות לפי הקהל. אני כלי".

ובכל זאת היא מעריכה שבציבור החרדי ספריה פחות מתקבלים. היא מתלבטת אם זה מהמטען הרב של אהבת הארץ, ציונות והתיישבות שיש בהם, או מהימצאותו של סיפור אהבה בכל אחד מהספרים, אף על פי שכל סיפור אהבה הוא טהור, נקי ומזוקק שעיקרו זוגיות מתוקנת. סיפור אהבה לא מוכנס אצלה כחומר מוכר או כדי לעורר עניין. "בית יהודי זה הלב שלי. כל החיים שלי סביב זה. אני בלנית, מדריכת כלות, עקרת בית באידיאל. איך אפשר בלי סיפור אהבה? זוגיות זה הנשמה של עם ישראל".

שתי נשים של מילים. עוד הרבה אחרי שמכשיר ההקלטה נסגר השיחה ממשיכה להתגלגל. "נפגשנו כי אנחנו אמורות לייצג דברים מאוד שונים", מחייכת פוקס, "אבל אני מרגישה שאנחנו כל כך דומות".