הסופרת סמדר שיר-סידי מארחת את מנחת ההורים זיוה מאיר
סביון
בשער הכניסה לבית משפחת סידי בסביון מקבלים את פניי בנביחות רמות זוג כלבים, שמקפצים סביבי בהתרגשות.
הם מלווים אותי לאורך השביל ורק לאחר שבעלת הבית, סמדר שיר-סידי, יוצאת לקראתי, הם נרגעים ופונים לדרכם.
שיר-סידי מובילה אותי היישר אל המטבח המרווח. שם היא מתנצלת ומסבירה שעליה להספיק לארגן ארוחת צהריים חמה לבתה הצעירה יולי בטרם תשוב מבית הספר. תוך כדי שיחה, טובלת שיר בשתי ידיה חלקי עוף ברוטב דבש וחרדל, מקלפת תפוחי אדמה, פורסת, מניחה בתבנית מלבנית ומכניסה אחר כבוד לתנור. בינתיים נכנס צוות צילום ומתמקם בסלון הבית. שיר מתבקשת להביע את דעתה בסוגיה אקטואלית בוערת. היא מתיישבת בטבעיות על הספה, המצלמה נפתחת והיא משיבה ברהיטות לשאלות המראיין.
חמש דקות אחר כך, אנחנו מתיישבות יחד לריאיון על כוס קפה. אל החדר נכנסת מנחת ההורים הרבנית זיוה מאיר. השתיים לוחצות ידיים ומתחבקות בחום. לא, הן אינן מכירות זו את זו. מעולם לא נפגשו אחת עם רעותה. לכאורה, תהום מפרידה ביניהן, אך מן הרגע הראשון הן שוקעות בשיחה אישית קולחת.
רעשי הילדים כמקור השראה
סמדר שיר, עיתונאית, סופרת ופזמונאית, נשואה לפרופ' עמי סידי ואמא לשישה ילדים. הרבנית זיוה מאיר, מנחת הורים ויועצת משפחתית מבוקשת, היא אם גאה לאחד עשר ילדים. היא נשואה לרב אליאב מאיר ומתגוררת בגמזו. נושא השיחה הראשון ביניהן הוא, איך לא, האימהות.
"ילדים זה שמחה", פותחת שיר ומחייכת. "זה האושר של החיים. לפני 18 שנים כתבתי את המילים לשיר 'כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא'. בעקבות השיר היו גברים שהפכו אותי לאויבת העם. הם תקפו אותי בטענה שאני רומסת אותם, לא נותנת לאבות את הכבוד הראוי. אבל שימי לב, כתבתי 'אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא'. לא לקחתי קושאן על ההורות אלא כתבתי שהאהבה של אמא היא משהו מיוחד. בשבילי אימהות היא מהות. בלעדיה לא היו לי חיים. נאלצתי להתמודד עם הורות בסימן שאלה, וככל הנראה העובדה שעברתי אינסוף טיפולים בדרך ושזה לא בא לי בקלות - חידדה אצלי את הדברים", היא משתפת. "לפעמים אני בעיצומה של כתיבה עמוקה ופתאום צהריים ורעש, וכולם מסביבי ודווקא אז הכתיבה שלי זורמת יותר. כנראה שכדי לשבת ולכתוב אני צריכה את האקשן, את הריח מהמטבח ואת ההמולה של בית מלא. הילדים אף פעם לא היו מכשול בשבילי, אלא מקור השראה".
"להיות אמא זה דבר מדהים", מהנהנת מאיר בראשה. "גידול ילדים זו משימה מורכבת, דורשת ומאתגרת אבל גם נפלאה ומרוממת. מה שמאוד דיבר אליי בשנות ההורות היה לגדל את הילדים שלי לעבודת ה', שיהיו טובים ואנושיים".
סמדר: "גידלת ילדים כדי להעביר ערכים?".
זיוה: "כן, כדי להגביר את הערכים האלה בעולם".
סמדר: "11 ילדים ו‑11 הריונות ולידות כדי להגביר את הטוב בעולם? כשאני הולכת באבן גבירול עם העגלה של הנכדה שלי שי-לי ואני שרה לה, כל מה שאני רוצה זה שתהיה מאושרת, שהילדים שלי יהיו מאושרים".
זיוה: "כשאני מדברת על עבודת ה', אני לא מתכוונת להפוך אותם לחיילים אלא לבני אדם שמחים ומאושרים. זה תמיד מרגש ומפעים אותי. המשפחה מאוד מרכזית בחיים שלי", אומרת מאיר ומשתפת בטרגדיה המשפחתית שניחתה עליה לפני יותר מארבעה עשורים בנר רביעי של חנוכה, כשהייתה תלמידת כיתה י' באולפנת כפר פינס. בתאונת רכבת קטלנית קיפדו את חייהם הוריה, הרב שלמה זלמן קוק, אב"ד ורב העיר רחובות, ורעייתו יהודית, יחד עם שני אחיה הקטנים דן ונחמן ז"ל. הטרגדיה הקשה הותירה עליה את רישומה. "לא מזמן הבת שלי אמרה לי: 'את אמא למשפחה ברוכת ילדים, את מנחת הורים וגם יועצת משפחה. אמא, זה לא ברור לך שהמשפחה שלך נחרבה ומשם לקחת את נושא המשפחה כפרויקט חיים?'. אולי הבת שלי צודקת, אני לא יודעת. זה בהחלט פרויקט חיי".
סמדר: "זה בהחלט נכון שהרצון למשפחה הוא משהו פנימי עמוק. חברה שלי שידעה על הניסיונות שלי להרות, אמרה לי פעם שרציתי להיות בהיריון כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה לנצח את המגבלות, אבל לא. עוד הרבה קודם רציתי בית הומה בילדים. החלום שלי היה מאז ומתמיד בית עם דשא והמון ילדים. למזלי, בן הזוג שלי דיבר בשפה שלי".
זיוה: "היום משפחה גדולה זה לא כזה מקובל. בטח לא בחברה שבה את חיה".
סמדר: "האמת, אף פעם לא עניין אותי מה יגידו. בסופו של דבר, אני צריכה להיות שלמה עם עצמי. אני זוכרת פעם באיזה יום חורפי התקשרתי לטכנאי דודי שמש ואמרתי לו: 'בחייאת, יש כאן שישה ילדים קפואים. בוא מהר לתקן'. הוא ענה לי: 'גברת, את גרה בהתנחלות או את חרדית מבני ברק?'. כששומעים כמה ילדים יש לי, זה תמיד מלווה בהרמת גבה, 'זה לא יכול להיות'. תמיד לאנשים מוזר עם זה, אבל לי זה הכי טבעי בעולם".
למרות שבחרה בנערותה לעזוב את העולם הדתי שבו גדלה, שיר מציינת כי הזהות היהודית משמעותית בעבורה ביותר גם כיום. "אחרי החתונה נסענו למיניאפוליס שבארצות הברית. גרנו שם עשר שנים. התחתנתי עם בולגרי שאין לו קשר ליהדות, אבל דווקא שם הזהות היהודית שלו ושלנו התעצמה. הבת שלי הייתה ילדה קטנה כשהצביעה על עץ אשוח ואמרה לי: 'אני רוצה שיהיה לי בבית כזה עציץ'. ידעתי שאני לא רוצה להכניס כאלה דילמות חינוכיות לחיים שלי. לא רוצה שהנכדים יהיו מבולבלים לגבי מי הם ומה הם. אילו נשארנו לגור בארצות הברית, הייתי מודאגת מתופעת ההתבוללות. חשוב לי שהילדים יתחתנו עם יהודים כדי להמשיך את העם הזה, את הזהות הזאת. חלק מזה שלחצתי לחזור הביתה היה כדי שהילדים יגדלו כישראלים וכיהודים".
והאם הזהות היהודית בקרב ילדי ישראל מספקת לטעמך?
"בישראל את יכולה להרגיש את היהדות מסביבך", משיבה שיר, "אני לא חושבת שאתה יכול לגדול בישראל כחסר זהות לחלוטין. כמובן שהייתי שמחה אם לנוער הייתה הבנה שהזהות היהודית לא פחות חשובה ולא פחות מרתקת מזהויות אחרות. הילדים שלי למדו בבית הספר תנ"ך בלי התלהבות מי יודע מה. אולי דווקא בגלל המקום שממנו באתי, כואב לי שהילדים לא מקבלים די חינוך לחיבור למסורת ולשורשים. מבחינתי, לימוד שירת דבורה לא פחות חשובה ממשפט פיתגורס".
לא מגדלים ילדים בחלון ראווה
גם לסמדר שיר וגם לרבנית זיוה מאיר ישנם ילדים מוכרים בציבוריות הישראלית. העיתונאי ידידיה מאיר ורעייתו סיון רהב-מאיר, הזמר יצחק מאיר, ומנגד השחקנית כרמל סידי. "נורא חשוב לי להדגיש שהם לא יותר מוצלחים משאר הילדים שלי. כל ילד וילד שלי הוא יחיד ומיוחד", מדגישה מאיר. "בהתחלה היה לנו מאוד קשה עם הפרסום ועם להיות בכותרות. זה לא טבעי לי להיות 'אמא של', להיות בפרונט. היום אני נמצאת במקום יותר שלם. אבל זה הוביל אותי להרהורים על המקום של הענווה מול הפרסום. איפה עומד העולם הפנימי מול העולם החיצוני? כנראה שהתפקיד שלנו הוא לשלב בין העולמות, חוץ ופנים", אומרת מאיר. "זה מדהים עד כמה החוץ מנהל אותנו, ההורים. מה יגידו על הילד שלי? איך יסתכלו עליי כהורה? איזו מין משפחה אנחנו? מצד שני, זו אבן הנגף הגדולה ביותר בחינוך. בלתי אפשרי לגדל ילדים בחלון ראווה, והפחדים של ההורים ממה יגידו מונעים מהם את התגובה הראויה".
"אני גאה בכרמל ובכל הילדים שלי", שיר מבהירה. "אחת מהן למדה פסיכולוגיה קלינית ואני בטוחה שתהיה מדהימה בתחום. כרמל מצליחה בלימודי הרפואה, בת אחרת סיימה לימודי מינהל עסקים באוניברסיטת הרווארד. כולם נפלאים, בלי קשר לפרסום כזה או אחר". בתה כרמל זכתה לפרסום מגיל צעיר מאוד. "כבר בגיל ארבע כרמל הצטלמה לכל קלטות הווידאו שלי. לאורך שנות התיכון היא שיחקה בסדרות טלוויזיה ובקאמרי והובילה קמפיין לעידוד החיסון שנועד למנוע את הסרטן בצוואר הרחם. היום, למרות ההצלחה שלה במשחק, היא סטודנטית שנה רביעית בלימודי רפואה, מצטיינת דיקן באוניברסיטת תל אביב. כשכרמל הייתה ילדה היא שאלה אותי: 'אמא, איך זה להיות מפורסמת?'. הסברתי לה שלאו דווקא הפרסום הוא מה שחשוב. את יכולה לפגוע במישהו ולהיות מפורסמת. תעשי את מה שאת עושה הכי טוב שאת יכולה, ותזכרי שהפרסום הוא העניין השולי ביצירה. הרציונל הזה בהחלט ליווה אותה במשך השנים, ועובדה שהיא בחרה בסוף בלימודי הרפואה".
לקראת סיום, מה לדעתכן המשותף לשתיכן?
סמדר: "בעיניי זה נפלא. הגיעה לביתי הבוקר אישה זרה שלא הכרתי ותסתכלי עלינו עכשיו, איזה חיוך יש לנו בעיניים. החיוך הזה מביע אהבה, תקווה ואמונה. החיבור בינינו הוא הרבה מעבר לתבניות שאנחנו מורגלים לשים בהן את האחר. זו שפת הלב".
זיוה: "סמדר, את צודקת. החיבור הוא פנימי. מעבר לכך, אני מאמינה שמשותפת לנו הכמיהה שיהיה טוב. כמוך, מטריד אותי נושא המשפחה והזוגיות. מניסיוני בתחום אני מאמינה שיש דברים שאפשר לשנות ולתקן. לפעמים אני רוצה לקרוא בקול לכל ההורים שקשה להם עם הילדים שלהם ובחרו להרים ידיים: אל תתייאשו, יש תקווה. יש סיכוי. בחינוך אסור אף פעם להתייאש. הרצון לעשות שינוי הוא תחילת הפתרון. שינוי קטן יכול להשפיע לדורות. אמא שתסתכל טיפה אחרת על הילדים שלה או על עצמה, בני זוג שיביטו זה לזה בעיניים - כל זה יכול לחולל שינוי".