בימים אלה מצוין מלאת שבעים שנה למבצע ההתיישבות ששינה את גבולות המדינה היהודית – מבצע י"א הנקודות שחוד החנית שלהן היה הקמת הקיבוץ הדתי כפר דרום.
במהלך מלחמת העצמאות בתש"ח בלמו במשך 222 ימים אנשי הקיבוץ את הפלישה המצרית תוך גילויי גבורה נדירים שמשום מה הושכחו ונדחקו הצידה מהפנתיאון הלאומי. מפקד הקיבוץ בתקופה זו היה אברהם דימנט, מי שלימים היה למנכ"ל ישיבות בני עקיבא וממקימי גבעת שמואל.
לפני ימים אחדים העניקו תושבי גבעת שמואל לאברהם בן ה-90 "אות מופת" בטקס רב משתתפים שהתקיים בבית הכנסת "אהבת ישראל"; בהשתתפות הרב חיים דרוקמן, רבנים, ראש המועצה. את סיפור הגבורה שעליו פיקד אברהם סיפר ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי שגם כתב ספר על הפרשה הנעלמת ההיא.
בראיון ליומן ערוץ 7 מספר אברהם דימנט מעט מהקורות את קיבוצו באותם ימי קרבות קשים, ימים שלדבריו גם כיום, כאשר הוא חושב על כך, הוא אינו יודע כיצד עלה בידי קומץ הלוחמים לשרוד מול גלי המתקפות המצריות.
השנה הראשונה לקיומו של כפר דרום נראתה שלווה. היחסים עם השכנים, ערביי רצועת עזה, היו טובים ונדמה היה שהישוב החדש מתקבל בנועןם, אך עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ביום ה-29 בנובמבר החלו ההתקפות על הקיבוץ שמצא את עצמו נצור וכמעט נטול תגבור, ציוד, מזון ותרופות.
בשיחתו מספר דימנט על פרק אחד מתוך פרקים רבים של גבורה ועמידה, פרק הפלישה המצרית שנבלמה על ידי עשרות בודדות של אנשי הקיבוץ, גברים ונשים צעירים וצעירות מול לוחמים מצריים והפצצות ארטילריות.
"הפלישה המצרית המאסיבית לא החלה ב-15 במאי אלא בין 10 ל-11 במאי לפנות בוקר, עם התקפה מאסיבית של תותחים ופצצות מרגמה. הם ריככו את הישוב הקטנטן שהיה בגודל של מגרש כדורגל, שהיו בו כמה צריפים ואוהלים, פרה ועופות. הפגיזו אותנו במשך שעתיים ופגעו יפה מאוד. הכול התחיל להישרף, האוהלים, הצריפים, בית הביטחון ובית הבאר, הם הגיעו תחת מסך עשן והתקרבו אלינו כדי לכבוש אותנו".
"הם היו בטוחים שהם הולכים לכבוש את הנקודה הקטנה הזו. היינו בערך שלושים וכמה חברי קיבוץ ועוד 10-15 מהפלמ"ח כתגבורת, במשך הזמן הגענו לקרוב לשישים איש. אבל בהתקפה הראשונה היינו מעטים", ממשיך דימנט ומספר: "התכוננו לזה נפשית ומעשית. הם באו בגדודים לתקוף אותנו ואנחנו היינו עשרות ולא יותר. מאחר והם פגעו גם במגדל המים וגם בבאר היינו במצב של אין אונים. הכול היה מלא אבק ובוץ כי כל המים הציפו את המקום. היתה לנו זפת שגם היא התפזרה והתרנגולות שנשארו שם נדבקו לזפת והפרה שהמליטה יום קודם והעגלה נהרגו. שני כלבים שקיבלנו נהרגו גם הם. היינו בתעלות ובבונקרים שהכנו מבעוד מועד".
"היינו שלושים בחורים וקרוב לעשר בנות, שחלקן היו לוחמות וחלק לא. לכל אחת מהבנות היו שני רימונים, אחד להתקפה ואחד למקרה שלא נדע...". דימנט מגדיר את המבצע שאליו הלכו הצעירים כמבצע התאבדות לכל דבר. "הם התקדמו תחת מסך עשן, הגיעו אל הגדר ושמו צינורות לפיצוץ הגדר. היה לנו מעט נשק ותחמושת וההוראה לירות רק כשיש מטרה ברורה. כך עשינו גם בהתקפות הקודמות והצלחנו מאוד בזה. הצבא המצרי היה מורכב מסודנים בעיקר, והם בראש מורם התקדמו ומיד פגענו 
"היינו שלושים בחורים וקרוב לעשר בנות, שחלקן היו לוחמות וחלק לא. לכל אחת מהבנות היו שני רימונים, אחד להתקפה ואחד למקרה שלא נדע..."
בהם, אבל פגענו רק עם הרובים כי הסטנים והמכונת יריה שהייתה לנו לא פעלו בגלל הבוץ והמים שהיו שם".
"בסופה של ההתקפה הזו היו ארבע עמדות, אחת בכל פינה, וביניהן עמדת משנה, עמדות המשנה קרסו מפגיעות ישירות. הם כיסו כל מטר מרובע. היו לנו בשלב הזה ארבעה או חמישה הרוגים. אחרי הקרבות היו לנו 11 הרוגים ומהמצרים נהרגו מאות. הם הגיעו גלים גלים כל פעם בשיטה אחרת, עד שבאחד הלילות באו שני טנקים, כנראה חשבו אצלנו שזו התגבורת שביקשנו שתגיע, אבל התברר שזה היה של המצרים. טנק אחד השכיב את הגדר ונכנס פנימה והתנפלנו עליו בשיטות ישנות. הוצאתי מהבונקר את כל מי שיכול היה לצאת כי אחרי הטנקים היו התקפות. זה היה לפנות בוקר אחרי שלושה ימי קרב קשה מאוד, עד כדי כך שאחד ישן בתעלה ולא הרגיש שהטנק עומד מעליו. הוא לא התעורר".
התקפה זו בידיים חשופות על הטנק הביאה להבערתו. התותחן יצא מהטנק הבוער אך חייל שהיה בתוכו הניע אותו אחורנית והלוחמים ראו כיצד בעודו עשן נסוג הטנק ונמלט. הטנק השני שהיה מאחוריו ראה את שאירע לקודמו ונמלט גם הוא.
"אפשר לספר הרבה סיפורים כי בין התקפה להתקפה היו הפצצות. רוב הזמן היינו בתעלות ובבבונקרים. היינו יוצאים רק כאשר היה צריך לצאת כדי להילחם. כל יום וכל שעה הוא סיפור בנפרד. הבעיה הייתה שנשארנו בלי מים ובלי לחם. קיבלו בקושי חצי כוס מים לאדם. אין לי הסבר איך החזקנו מעמד חוץ מאצבע אלוקים. כשאני חושב על מה שהיה זה פשוט לא ניתן לתאר".בין התקפה להתקפה היו הפצצות. רוב הזמן היינו בתעלות ובבבונקרים. היינו יוצאים רק כאשר היה צריך לצאת כדי להילחם. כל יום וכל שעה הוא סיפור בנפרד. הבעיה הייתה שנשארנו בלי מים ובלי לחם. קיבלו בקושי חצי כוס מים לאדם. אין לי הסבר איך החזקנו מעמד חוץ מאצבע אלוקים.
על ניסיונות העברת האספקה לקיבוץ הנצור והמותקף הוא מספר: "היו לפחות 39 ניסיונות להעביר לנו אספקה עם אווירון קטן. זרקו שק רימונים ואספקה קצת אבל לצערינו מ-39 השקים שזרקו אלינו בלילה הגיעו אלינו אולי 3-4 שקים. כל היתר לא הגיע. באמצע ניסו להגיע מנירעם אנשי פלמח שהגיעו עם אספקה אבל הגיע מעט מאוד, אבל כמעט לא אכלנו".
בהמשך הדברים הוא מספר עוד על אותה אספקה שלא הגיעה: "היות והרופא היה במצב קשה, בלי תרופות וחומרים, ולנו לא היתה תחמושת, מהאווירון זרקו אלינו מכונת ירייה אבל היא נפלה אל שדה מוקשים שהנחנו והרימונים נפלו על האספלט והתחילו להתפוצץ. גם התרופות לא הגיעו. מה שכן הגיע זה המסור הרפואי שנועד לקטוע איברים, את זה הצלחנו איכשהו לקבל, אבל זה כבר לא עזר כי האיש מת מאיבוד דם. היה קשה מאוד לקשור את הברך שלו כדי לעצור את הדם...".
על ימי ההפצצות הבלתי פוסקות הוא מספר כי בעוד במקומות אחרים ברחבי הארץ הוכרזה הפסקת אש בכפר דרום לא נאותו המצרים להסכים להפסקה שכזו, שכן ראו בקיבוץ שטח מצרי שאינו ראוי להסכם שביתת נשק. "אצלנו היו בקושי שלושה ימים של הפסקת אש ורצינו להוציא את הפצועים אבל המצרים התקיפו ופגעו בהם והרגו בהם".
לנוכח המציאות הבלתי אפשרית נשאל דימנט אם בכל אותם ימי התקפות לא היה מי שממפקדת העורף נתן הוראה לסגת, לוותר על הנקודה כי מסוכן בה. "לא העלינו על דעתנו אפשרות כזו בכלל. גם כשכבר החליטו שצריך אולי לסגת לא הסכמנו לדבר הזה. להיות שם כל כך הרבה זמן, ועשינו עבודה חשובה - עיכבנו את המצרים מלהמשיך צפונה ולכבוש את תל אביב, אנחנו דיווחנו לניר-עם את כל פרטי הפרטים של התנועה המצרית בכביש מקנטראה וצפונה. לא ידענו מה קורה בארץ כי היה לנו חבל על הסוללות, הקשר שלנו היה עם בארי ומשם לניר-עם, והפרנו מקיבוץ למחלקה לוחמת במסגרת הגדוד השני של הפלמ"ח. המפקד בניר-עם היה משה נצר ואיתו היה לנו את הקשר ובכלל לא העלינו על דעתנו לצאת".
עם זאת הוא מציין כי "מכיוון שזה נמשך הרבה זמן והיינו רעבים ועייפים ביקשתי שיחליפו אותנון לשבוע ימים, אבל זה לא הלך כי היה חסר לנגב אפשרות לעשות זאת. בסופו של דבר אחרי כל ההתקפות היה גם מו"מ עם קצינים מבלגיה או אנגליה שאמרו שצריכים לעזוב, אבל לא הקשבנו להם, עד שהגיעה פקודה ברורה שעלינו לפנות, אבל זה היה זמן קצר לפני סוף שביתת הנשק".
"יום לפני סיום שביתת הנשק באו שוב עם אווירונים כדי לראות מה קורה איתנו והתחילו לטווח עם תותחים יותר גדולים, אבל היינו מוכנים גם לדבר הזה. ב-15 למאי התקיפו אותנו ממכונות ירייה מהאווירונים שלהם. בבונקר היו הפצועים ובסוף קיבלנו את ההוראה הברורה לסגת. נאמר לנו שבן גוריון נתן הוראה ליגאל ידין לתת פקודה לסגת".
על מבצע הנסיגה הוא מספר כי זו התרחשה לאחר קבורתם של תשעה מחברי הקיבוץ. "תכננו את אחרי הקרבות היו לנו 11 הרוגים ומהמצרים נהרגו מאות. הם הגיעו גלים גלים כל פעם בשיטה אחרתהיציאה. הייתה מולנו עמדה מצרית שהיו בה למעלה מעשרה חיילים מצרים, והיינו חייבים לעבור דרכם כי היינו מכותרים לחלוטין. התחלקנו לשניים. לפני כן הצלחנו לשלוח את הפצועים צפונה ואנחנו, הלוחמים, שכבנו ליד העמדה הזו שלהם, ממש מתחת לעמדה, ואמרנו שאם יהיה צורך נתקיף אותם בעמדה. יצאנו כשספר תורה קדימה וספר תורה אחורה ואמרתי שעוד נחזור לכאן, השארנו אורות בתוך הבונקר עם פנסי רוח ולא התקיפו אותנו, למרות שהרופא השתעל. שכבנו שם כמה שעות לחכות עד שיבואו לקחת אותנו. היה לנו קשה להבין למה הם לא התקיפו אותנו. הם המשיכו לטווח את המקום. כל עוד הם ירו על המקום הייתי רגוע כי הבנתי שמשהו קורה. ההסבר הגיע מאוחר יותר".
"כשחזרתי אחרי חודש ימים למקום במתואם עם הצבא המצרי כדי להוציא את החללים לא מצאנו את החללים, ועד שמצאנו שיחזרתי את מה שהיה אחרי שכבר לא נשאר ממנו זכר. פגשתי את הערבי שהיינו בקשר איתו ושאלתי איך זה שלא התקיפו אותנו כשיצאנו – חוץ מנס ואצבע אלוקים – הסתבר שהחיילים שבעמדה פחדו מאיתנו, ופחדו לספר למטה שלהם שהם היו במרחק של שמונה מאות מטרים מאיתנו בתחנת הרכבת של דיר אל באלח. לכן הם לא התקיפו אותנו, פחדו לספר שאנחנו יוצאים והמשיכו לירות על הנקודה ואחר כך הם גם סיפרו במצרים שהם לקחו בשבי שישים איש, מה שלא היה ולא נברא".
מאוחר יותר, מספר דימנט הגיעו חברי הקיבוץ למשמר הנגב "ומשם לדורות שהותקפה מהאוויר בהמשך כמו בארות יצחק שהותקפה קשה מאוד ואת ההתקפה הזו ראינו מדורות. כל התקופה לא הייתה קלה. אחד מהתגבורת של הפלמ"ח נעדר ועד היום הזה לא הצלחנו להגיע אליו".
על היחס לו זכו חברי הקיבוץ מהנהגת הישוב הוא מספר: "לפני ההתקפות הקשות, כשניסו לפוצץ את הבאר והצלחנו למנוע את זה וכו', פרסמו את זה מאוד בכל הנגב ובהחלט העריכו אותנו. לפני זה זלזלו בנו כי אמרו שמה כבר ילדים בגילאים 18-19 יכולים לעשות, אבל אחרי שראו שאנחנו לא עוזבים אלא רק להחליף כוח לכמה ימים, התייחסו יותר ברצינות".
מאוחר יותר, כך נדמה, נעדר מסיפורי הגבורה של ישראל הצעירה סיפורו של כפר דרום. דימנט מקבל את הדברים כמעט בשיוויון נפש. "אנחנו שנשארנו בחיים חיים את זה כל יום. לא העלינו על דעתנו לעשות לעצמנו פרסומת. בכלל לא ידעו. מענייןם שכשהגענו לתל אביב ראיתי עיתון ידיעות אחרונות שכתוב בו שכפר דרום הותקפה, וזה אחרי חודשיים שאנחנו מותקפים. עבורם זו הייתה חדשה שכפר דרום מותקפת למרות שביתת הנשק. לא חשבנו על זה, אלא רק על איך נקום מחדש".
