המסך שמפריד בינינו

המָסַכִּים שמקיפים את חיינו, מכסים אותנו במסכה (כן מאותו שורש) שמסתירה אותנו מהאנשים מסביבנו, מהילדים שלנו, מעצמנו.

עו"ד כרמי רונן , י"א בתשרי תשע"ז

כרמי רונן
כרמי רונן
צילום: יח''צ

בבוקר פגשתי את דוד ויעל, פגישת גישור לקראת גירושין כואבים. כמו כל גירושין זה לא נושא אחד שבגללו רצים לרבנות, אבל כמו זוגות רבים בשנים האחרונות – נושא אחד עומד שם תמיד - המָסַכִּים.

אצל דוד ויעל היה זה אי הסכמה של דוד שהילדים הקטנים יגדלו מול הטלוויזיה והמחשב. אצל ירון ואורית, היה זה ירון שלא מפסיק לבהות בנייד שלו – וגם כשהוא בבית הוא לא שם.

אצל שרה ורובי, היה זה חילוקי דעות על מה מראים לילדים ומה הם יראו בלי ידיעתם של ההורים.

בערב כשליאת הלכה לאסיפת הורים, דיברתי עם המתבגר (השם שמור במערכת) על כך שהוא כל הזמן מול המסך. "מה קרה אמא חפרה לך?", הוא שאל. "מה פתאום , פשוט אכפת לי ממך", אמרתי בכנות שלא שכנעה אותו. "פעם לפני שהיה לך אייפד, ראינו יותר חברים בבית, עשית ספורט, סתם שיחקת בחוץ". אבל אחרי שיחה קופצנית (ההשפעה של הרטלין כבר לא ניכרת בערב) זה הגיע.

המסך מבחינתו, הוא התמודדות עם קשיים חברתיים שעולים. הילד הכי מקובל, שתמיד נמצא במרכז החבורה עם לב ענק בשביל כולם, נאבד מאחורי המסך כשעלה קושי מול החברים.

אחר כך ליאת חזרה מאסיפת ההורים עם ברכה ביד. הילדים בבית ספר התבקשו להכין משאלה לאמא ואבא לקראת השנה החדשה. הברכה שנסיה הקדישה לנו העמידה לנו מסך מרצד מול העיניים.

"אמא ואבא היקרים. אני מבקשת שתתייחסו אלי יותר, ולא תהיו עסוקים בטלפון. ואני אוכל לעזור לך בלשמור על מלאכי. באהבה נסיה". בום.

הלכתי לישון מאוחר, אחרי שבדקתי את כל הפוסטים האחרונים. (אלה שהתחדשו מאז שהייתי פעם אחרונה בשירותים).

עברה עלינו שנה שבה בילינו מאחורי המָסַכִּים יותר מכל דבר. יותר משאכלנו, יותר משהיינו עם הילדים, עם החברים, יותר משהיינו עם עצמנו. (אנחנו דרך אגב רגילים להגיד בטעות מָסַכִים בלי דגש, אבל אברהם אבן שושן חושב אחרת).

המסך הוא מחיצה, וילון, שחוצץ בין דברים. המָסַכִּים הראשונים שמוזכרים בתורה הם המָסַכִּים במשכן – שלושה מָסַכִּים (מסך שער החצר, מסך פתח אוהל מועד והפרוכת). שלושה מָסַכִּים כנגד שלושת הכניסות למשכן. המָסַכִּים כמו הפרוכת בארון הקודש שבבית הכנסת, הם מכסים על הקודש, אך הם גם שער ופתח להתחבר לדבר עצמו. להגיע לרגע שבו המסך עולה ונפתח, וסוף סוף אפשר להיות שם, בדבר עצמו.

המָסַכִּים שמקיפים את חיינו, מכסים אותנו במסכה (כן מאותו שורש) שמסתירה אותנו מהאנשים מסביבנו, מהילדים שלנו, מעצמנו.

השנה ננסה להיכנס לסוכה ללא המָסַכִּים ונברך "יהי רצון שנסיר את המָסַכִּים ואת המסכות שביננו, ונהיה באמת עם ילדינו חברינו ובני משפחתנו". כי מתחת הסכך אין צורך במסך!

הכותב הוא עו"ד לענייני משפחה ומנהל אולפני הגיור עמי