לזכרו של הרב: חַיוּת מתוך מחשבה

דברים לזכרו של הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ"ל. במלאת תשע שנים להסתלקותו לגנזי מרומים.

הרב אברהם משניות , י"ג בתשרי תשע"ז

הרב אברהם שפירא
הרב אברהם שפירא
צילום: מרכז הרב

"אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקודשים בשלום בלי פגע".

אחד הרגעים המרגשים ביותר בתפילות הימים הנוראים בישיבה, היה בסיום סדר העבודה בתפילת מוסף של יום הכיפורים, כשרבנו זצ"ל שליח הציבור וכל הקהל פצח בשירה אדירה "אמת מה נהדר".

כולם הרגישו שהכהן הגדול נמצא כאן עכשיו אתנו, וכולנו מלווים אותו בצאתו מבית קדשי הקודשים בשלום בלי פגע. בשירה אדירה זו גם ליוו את רבנו לביתו במוצאי היום הקדוש לאחר אמירת קידוש לבנה, והרגשנו את בחינת היום טוב שעשה הכהן הגדול כשנכנס בשלום ויצא בשלום.

במשך השנים החלו לשיר שיר זה לכבודו של רבנו בכל אירוע שבו השתתף, אך דעתו לא הייתה נוחה מזה, משום ששיר זה מזכיר לו את יום כיפור, וממילא יש לו כבר חרדת הדין. רבנו לא ראה בזה רק שיר של כבוד ששרים לכבודו, כי אם זה שיר של יום כיפור, אז באמת מתעורר כאן כוח של יום כיפור.

דבר זה לימד אותנו רבות, כי בכל פעולה שאדם עושה עליו לחשוב ולהרגיש מה מתעורר מזה, אין לעשות דברים בסתם כי הם נראים יפה, אלא יש להשקיע מחשבה לפני כל פעולה שעושים, ובאמת זה אחד הדברים שרבנו אמר לפני פטירתו שהוא רוצה שיזכרו ממנו.

חרדת הדין של רבנו בימים הנוראים היא בלתי ניתנת לתיאור, והיא השפיעה על כל הסובבים אותו. ראו עליו כיצד הוא חי אותה בכל רגע ורגע. די להזכיר את השיחה לפני התקיעות או לאחר "כל נדרי" כדי להתעורר מחדש. אולם צריך לדעת שאותה חרדת הדין ליוותה אותו גם כשהתנאים מסביב לא כל כך אפשרו זאת. אחת הדוגמאות לכך היא בשנתו האחרונה, במוצאי שבת של הסליחות הראשונות. רבנו היה חלש וכבר לא הגיע לישיבה, וקיימנו בביתו מניין מצומצם לסליחות הראשונות, בשעה מוקדמת יותר.

היינו שם אולי חמשה עשר איש והסליחות נאמרו במהירות עצומה במשך 27 דקות, בעוד שמניין רגיל אומר סליחות אלו במשך 40 דקות לפחות. לא היה שייך להאריך בנוסח מעורר או לצעוק בקול רם כפי שנהוג, אך בכל זאת חרדת הדין הייתה בהתעוררות גדולה כאילו היינו בישיבה והארכנו בסליחות במשך כשעה.

גם במשך השנה היו זמנים מיוחדים של חרדת הדין. אחד הזמנים היה במנחה של תענית ציבור. רבנו היה נוהג לקרוא בתורה ובהפטרה (בישיבה המנהג הוא לקרוא את ההפטרות מתוך קלף), אע"פ שבשאר השנה לא קרא בתורה, והסביר זאת, שכתוב שהגדול שבציבור צריך לומר דברי כיבושין בתעניות, ואם כן מוטל עליו בתור ראש הישיבה לומר דברי כיבושין. ומכיוון שלא נהוג היום לתת שיחה בתעניות הוא יוצא ידי חובה בקריאת ההפטרה בציבור: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב".

גם היום לאחר שעברו שנים רבות בהם לא קרא, עדיין אני שומע את קולו מהדהד בשעת קריאה זו, וכך גם שמעתי מרבים שזכו לשמוע את רבנו. הפעם הראשונה שרבנו הפסיק לקרוא הייתה באחת התעניות בשנת תשס"ו (כמדומני). התכוננו לשמוע את רבנו קורא בתורה כדרכו, אך לפתע הוא סימן לי (כבעל קורא קבוע בישיבה) לגשת במקומו. ברגע הראשון לא ידעתי כ"כ מה לעשות הרי לא הכנתי את קריאת ההפטרה, אך חזקה עליי מצוותו וניגשתי לקרוא.

באותה קריאה הרגשתי כאילו לא אני הוא זה שקורא, אלא הקורא האמיתי הוא רבנו, את קולו שמעתי באוזניי, ואני רק שליחו, ואכן זכיתי לסייעתא דשמיא לקרוא באופן מדויק.

אך גם הייתה חרדת הדין של כל יום. בישיבה נהוג לאחר התפילות בימי חול לומר בציבור שלושה פרקי תהילים חזן וקהל פסוק בפסוק כשלאחריהם נאמר מי שברך לחולים. במשך הזמן הדבר נעשה קשה לתלמידים, ולא כולם הקפידו להישאר, אולם כשרבנו ניגש לפני התיבה כולם נשארו, כי היה לרבנו נוסח מיוחד שעורר את חרדת הדין.

כמה פעמים שאלו אותו אולי אפשר להוריד פרק אחד, כדי שיותר בחורים יישארו, אך הוא אמר שאין לנו מושג כמה חולים שוכבים בבתי החולים וזקוקים לתפילות ולישועות ואיננו יכולים לקחת מהם את זה. רבנו ראה חשיבות מרובה באמירת התהילים הזו, וכשהביאו לפניו פתקאות עם שמות של חולים, היה שואל האם גם רשמו את השם בדף שבסידור של החזן, כי אמנם גם הוא יתפלל (ואכן הסידור שלו היה מלא בפתקאות) אך העיקר הוא מה שאומרים בציבור. במשך שנים רבות חשבנו שאמירה זו של רבנו היא מתוך ענוותנותו, ושאכן יש באמירת התהילים רק חסד עם החולים, עד שפעם אחת התברר לנו שכלל לא עמדנו על דעתו של רבנו.

בערוב ימיו היה לרבנו סיבוך ברגל, ומאז ישב יותר במשך התפילות, גם בחזרת הש"ץ ואפילו בתפילת "עלינו לשבח", אך כשהחלו באמירת התהילים רבנו נעמד מיד. שאלנו אותו, מדוע דווקא את התהילים הוא מקפיד לומר בעמידה, הרי בחלקים אחרים שלכאורה צריך יותר לעמוד בהם הוא יושב? והשיב רבנו: יש מחלוקת בראשונים האם תפילה היא מדאורייתא או מדרבנן, אך תפילה בעת צרה לכו"ע היא מדאורייתא, לתהילים בציבור יש דין של תפילה בעת צרה, ולכן דווקא כאן צריך יותר להקפיד לעמוד.

תשובה זו האירה באור אחר לגמרי גם את הקפדתו של רבנו שירשמו את שמות החולים בדף שבסידור של החזן, ולא יתספקו במה שמוסרים לו את השמות, כי לתהילים בציבור יש דין מיוחד של תפילה בעת צרה, שאינה קיימת בתפילה הרגילה.

מצד שני גם בעתות שמחה ראו על פני רבנו את המחשבה הקודמת למעשה. בין אם זה בריקודים בשמחת תורה שהיה מכניס למעגל את כל מי שעמד בצד מבויש, ובין אם זה באמירת הלל בשמחה עצומה במועדים, וביום העצמאות וביום ירושלים שבו שמעו בקולו, את ההתבוננות בחסדי ה'.

כשהגעתי לישיבה, שמעתי על אחד מחשובי ראשי הישיבות, שהכיר את רבנו עוד מלימודיו בישיבת חברון, שכשראה את ספרו "מנחת אברהם" אמר, כי הדור של היום אינו מסוגל להעריך את ר' אברום, כי שיעור כללי אחד שלו יכול לפרנס כמה שיעורים טובים של ראשי ישיבות אחרים, וסימן אחד בספר שלו יכול לפרנס ספרים שלמים של מחברים חשובים. כמו כן ראינו בחוש כי גם שעה אחת במחיצתו של רבנו הייתה שיעור גדול, כל תנועה או הנהגה ואפילו דיבור היו מחושבים להפליא. "אשרי עין ראתה כל אלה".