ניסוחם של פסוקים אחדים בתורה אומר דרשני, לאור העובדה שפרטים מסוימים לא היו יכולים לכאורה להיות ידועים באותה השעה. קשיים כאלה מפוזרים בכל התורה. אך הם רבים ובולטים יותר, מטבע הדברים, בראשיתה של התורה – פרשת בראשית וספר בראשית.

הספרות התלמודית (בבלי, כתובות י ע"ב) נזקקה לסוגיה זו, אמנם אגב גררה, והיא מתייחסת לשתי דוגמאות. הנושא נסוב שם על בירור מקורה של המילה "אלמנה". זו אמנם מופיעה כבר בתורה (בראשית לח, יא), אך לאחר שקבעו חז"ל כי מקור התואר "אלמנה" הוא ב"מנה" הנקצב לאישה זו בכתובתה, הרי התואר חייב להיות מאוחר לדין. והרי זה פלא: "אלמנה דכתיבא באורייתא מאי איכא למימר" (הלוא "עדיין לא נתקנו כתובות" - רש"י) וכיצד קראוה אפוא "אלמנה"!? ועוד, "ושם הנהר השלישי חידקל הוא ההולך קדמת אשור" (בראשית ב, יד), בזמן שאשור עדיין כלל לא בא לעולם!

אנו מוצאים שתי גישות עקרוניות בפתרון הקושי. סוגיית הש"ס עצמה השיבה שהתואר "אלמנה", כמו גם ההתייחסות לאשור, כתובים על דרך נבואה הצופה עתידות מראש: "עתידין רבנן דמתקני לה מנה", ועתיד אשור להתיישב באותו מקום. "מגיד מראשית אחרית".

תוספות על אתר (ד"ה "ותנא") מצביעים על אפשרות לפרשנות חלופית. תוספות מבארים שלפחות ביחס לאשור אפשר היה לומר שמשה רבנו, שכתב את התורה, ניסח את הדברים לפי ימיו, לפי הידוע לו בשעתו, ואם הוא יודע שכיום נמצא שם אשור, הרי אין מניעה ש"יעדכן" בזה את הלומד, גם אם בשעת הבריאה עצמה הדבר עדיין לא התרחש.

נקרא על שם סופו

נכון הוא שתוספות מבהירים כי סוגיית הש"ס עצמה אינה מאמצת גישה זו, אלא נוקטת במפורש את הגישה הראשונה. אך עקרונית נמצאנו למדים מכאן שיכולים להיות בתורה "דברי משה". אכן לימים אימצו כמה וכמה פרשנים קדומים, מן הראשונים ומן האחרונים, את הגישה השנייה, וכך ביקשו להנהיר פסוקים או ביטויים מוקשים. כך למשל ר' אברהם אבן עזרא: "עד מקום שכם (בראשית יב, ו) – משה קראו כן"; כך ר' דוד קמחי: "שדה העמלקי (בראשית יד, ז) – כי כשכתב משה רבנו זה כבר נולד עמלק... ולא נקרא זה על שם סופו"; כיוצא בזה דברי ר' יוסף בכור-שור: "מצבת קבורת רחל עד היום (שם לה, כ) – כך אמר בעל הספר הוא מצבת קבורת רחל שהיתה עומדת וקיימת עד היום הזה"; כך ר' לוי בן גרשם: "אשר יאמר היום בהר ה' יראה (בראשית כב, יד) – רוצה לומר שבעת מתן תורה היו קוראים האנשים אותו ההר, הר ה' יראה"; ר' חיים בן עטר – אור החיים: "וזכרת כי עבד היית (דברים ה, יד) - הם דברי משה" ועוד רבים.

מיותר לומר שאין הכוונה ב"דברי משה" להוספה אנושית חלילה, שכן כבר קבע הספרי (שלח קיב; ור' בבלי סנהדרין צט ע"א) כי האומר "כל התורה אמר מפי הקודש ודבר זה משה מפי עצמו אמרו, זהו כי דבר ה' בזה", ולהלכה הכריע הרמב"ם (הלכות תשובה ג, ח) שאדם כזה נחשב "כופר בתורה". על כורחך כוונת האִמרה "דברי משה" היא שיש מן הדברים הנכתבים על ידי משה, שנוסחו אמנם לפי עתו וזמנו, אך מאחר שנצטווה משה לכתבם כך על ידי המקום ב"ה, קודשו לכל דבר ולכל עניין. בכל אופן, לגישה זו נמצאנו אומרים שהקב"ה הורה למשה לסגנן דברים מסוימים לפי זמנו, וזה ההסבר לפסוקים ולביטויים שלפי שעת התרחשותם "לא יכלו" להיאמר.

ובתמצית: הגישה הראשונה טוענת שסגנון המקרא מבטא רוח נבואה של מה שעדיין לא התרחש בפועל באותה נקודת זמן, אך "צופה כל הדורות מראש" הודיעו בנבואה לשלוחיו. הגישה השנייה לעומת זאת סוברת שבשעת כתיבתו משה "מעדכן" את ההתרחשויות הקדומות ומסגננן לפי זמנו, והסכים איתו נותן התורה שכך ראויה תורה להיכתב.

מכאן מענה נוסף לחלק מקושיות מבקרי מקרא, הטוענים לעתים נגד אזכורים מסוימים שלא היו יכולים להיכתב לפי התיארוך המסורתי של הכתובים, אחר שאירוע, מילה או ניב מסוים עדיין לא נודעו-נוצרו באותה התקופה. הגישה הראשונה תיתלה את הדבר בנבואה; הגישה השנייה תבהיר שההתנסחות נעשתה לפי שעת משה.

עם זאת, בדבר אחד דומה שהכול שוו: "בראשית" אינה ההתחלה! לפני "בראשית" ישנו מקרא שגם אם לא נכתב, ראוי הוא להיזכר, וזה לערך נוסחו: "וידבר אלוקים אל משה את כל הדברים האלה לאמר", ומה אמר לו לכתוב? "בראשית..." (רמב"ן, הקדמה לתורה).

אמור מעתה: כל הסובר שהתורה מתחילה מבראשית אינו אלא טועה. פסוק זה הוא אמנם הראשון לכתיבה ולקריאה, אך בהחלט לא לאמירה, ובדין פתחה אפוא התורה בבי"ת ולא באל"ף!

כך לימדתנו תורה, ממש בראשיתה, לקח חינוכי ראשון במעלה: התחלה חדשה אינה ראויה אם אינה מודעת לסמיכתה על מסד שקדמה.

מתוך ספרו החדש של הרב נריה גוטל, 'אור יקרות: פרקי חינוך – הגות והלכה'