לזכרו של יהודה גרוס ז"ל

זכו יהודה ומרים ז"ל לארבע דורות בגוש קטיף: בנווה דקלים, בגני טל ובכפר דרום. המכתב המלא שלהם שהוקרא השבת בבית הכנסת.

אליעזר אוירבך , ב' בחשון תשע"ז

נווה דקלים
נווה דקלים
צילום: אבי אוחיון, לע"מ

למרות שיהודה גרוס מוכר רק ליוצאי נווה דקלים, בחרתי לכתוב דברים אלו ולפרסם את מכתב הפרידה שכתבו לנו יהודה ואשתו – מרים - כי מתוכו כולנו יכולים ללמוד על כוחות נפש גדולים של יהודי ששרד את השואה האיומה, בחר לשרת בצבא כאזרח עובד צה"ל שנים רבות, ולגור בגוש קטיף במציאות לא פשוטה.

מתוך דבריהם במכתב זה, ניתן ללמוד מהי כוחה של קהילה ומהי חשיבותה לכל תושב.

יהודה גרוס, שהיה תושב נווה דקלים 18 שנה, נפטר השבוע. זכינו להיות שכנים קרובים מעל 16 שנה, למרות פערי הדורות בינינו.

העובדה שיהודה ואשתו בחרו להתיישב בנווה דקלים - יישוב שהיה בשלבי הקמה והכיל בעיקר משפחות צעירות - מעידה במשהו על הרוח הצעירה שפיעמה בהם. כשריד השואה, הוא חש גאווה גדולה מאוד בשירותו הארוך בצבא, דיבר על כך רבות, והציג תמונות ממהלך השירות ומטקס הפרידה שערכו לכבודו עם פרישתו.

כמה היה גאה בילדיו ובנכדיו שזכו ללמוד בישיבות בארץ ישראל, וכן בנכדיו שהגיעו לשמש בתפקידים שונים. אנו בשכונה זכינו לסבא וסבתא נוספים, שבמידה מסוימת היו הסבא והסבתא של כולנו. בהעדר משפחה קרובה באזור הם היו שותפים מלאים בחיי המשפחות הצעירות בשכונה, בימי הולדת ובאירועים נוספים הם היו חלק מאתנו. אני, אישית, בשיחותינו הרבות, זכיתי לקבל ממנו עצות ותובנות מעניינות לחיים.

זכו יהודה ומרים ז"ל לארבע דורות בגוש קטיף: בנווה דקלים, בגני טל ובכפר דרום. אחד מנכדיו – אמיתי צוויג - אף גר כעת אתנו בבני דקלים, ונכד נוסף – אבנר גרוס – היה גם הוא תושב היישוב עד לא מזמן.

יהודה ומרים ז"ל לא היו יכולים לעכל את העובדה שחיילי צה"ל יוציאו אותם מביתם, ולאחר התלבטויות רבות החליטו לצאת בי"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני הגירוש, מן היישוב. ערכנו לכבודם בשכונה "מסיבת פרידה", שמטבעה הייתה קשה ומורכבת.

מצורף כאן מכתב שכתב הזוג לתושבי נווה דקלים ושביקשו להקריאו בבית הכנסת בשבת האחרונה.

לכל מתפללי בית הכנסת, אחים יקרים, שבת שלום.

מכתב זה נכתב אליכם בשעה שאנו אורזים 18 שנות חיים.

18 שנים שהיו הטובות והיפות שבחיינו.

18 שנים שבהן החול הזהוב הצמיח הרבה מאוד ירוק. שנים שבהן היו בנשמה הרבה מאוד שמחה ושחוק, במקום הזה, שהיה עבורנו 'בית בחירתנו', שהיווה חוויה מתקנת לעברנו.

נולדנו בהונגריה כמיעוט בין שונאים, וכל חיינו שם היינו נתונים לחסדים, לחסדי הגויים, עד שבחודש תמוז אחד, לא היינו זרים יותר – אלא מיותרים, וגורשנו...

גורשנו אל התופת האיומה שממנה רבים לא שבו.

תחושת הגירוש מלווה אותנו כעננה. בדרך כלל היא מלווה ואינך מתייחס אליה כי היא חלק ממך. אבל כשהיא מתחילה ללחוץ היא חזקה מדי, כואבת מדי ופותחת פצעים שנדמה כי הגלידו ורק נשארו הצלקות. הצלקת אכן הייתה, אך כעת, משאך גירדו את השכבה העליונה, פרצה המורסה והכאב קשה מנשוא.

אנו נעקרים בי"ז בתמוז, היום שבו נפרצו חומות ירושלים, תאריך המסמל לכולנו חורבן.

עבורנו עקירה זו היא חורבן. וגירוש אחד יותר מדי.

הגענו למסקנה אישית של עקירה עצמית זו כאשר באו החיילים והשוטרים והחלו בפינוי בית המלון. הקולות והמראות היו עבורנו בלתי נסבלים ולא ניתנים לעיכול.

אנו בני 83. בגיל זה צריך האדם כבר לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו, וכך ליהנות מיגיע כפו ועמלו.

במקום אהוב זה נהננו לא רק מיגיע כפנו, מעמלנו ומהנוף הקסום של ים וחול, אלא בעיקר מהבית החם, מהרגשת השייכות, מהשכנים הטובים, שברור לנו שאיכות כזאת לא נמצאת בשום מקום אחר.

הרגשנו שהמקום הזה מהווה עבורנו משפחה, עם החום הרב שהיא מכילה בתוכה ומעניקה.

בית הכנסת, כמקובל לחשוב, הוא בית תפילה – "כי ביתי בית תפילה ייקרא" – אך עבורנו הוא היה הרבה מעבר לכך.

קשה לי לפרוט את התודות לפרוטות ולהודות...

כי לכל אחד מכם שמור המקום הטוב שבלב: לרב קמינצקי, הרב והאב הרוחני, ולשמעון דהן שהשכלתי בשיעוריו. מפת המקומות חרוטה במוחי ואותה אשא על לוח לבי.

תודה לכל אחד ואחד מכם באופן אישי, על תרומתכם, נדיבותכם ונתינתכם, הם אשר עשו את השנים האלה ליפות ולטובות שבחיינו.

אין בנו הכוח להקריא מכתב פרידה זה בפניכם, אחינו המתפללים, ואין בנו הכוח להיפרד באופן אישי מכל הנוכחים, פשוט כי אין בנו הכוח לעמוד בחוויה כה קשה בגילנו.

אנחנו מתפללים ומקווים כי ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום.

יהודה ומרים גרוס,

נוה דקלים