עוזי דיין
עוזי דייןצילום: יוני קמפינסקי

העצרת המרכזית לזכר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לא תתקיים השנה בשל קשיים להשגת התקציב הדרוש לכיסוי עלויות העצרת.

ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם סגן הרמטכ"ל לשעבר, מנכ"ל מפעל הפיס, האלוף במיל' עוזי דיין, על ביטול העצרת.

האלוף במיל' דיין, שהיה בתקופתו של רבין ראש המשלחת הביטחונית למו"מ עם הירדנים הפלשתינים והסורים, מתייחס בדבריו גם לסיבות המהותיות שהובילו לביטול העצרת וגם למורשת השגויה שהוצמדה לרבין, מורשת אוסלו.

בראשית דבריו הביע דיין צער על ביטול העצרת לאחר שנים רבות בהן צויין הרצחו של ראש הממשלה. "אני חושב שהיה צריך להמשיך את המסורת של ציון יום הזיכרון לא בצורה שזה נעשה. בסופו של דבר זה נופל על כסף, אבל זה לא כסף אלא חוסר לכידות", סבור דיין המוסיף: "יש הרבה מחלוקות אידאולוגיות פוליטיות משפחתיות ואישיות והתוצאה היא, ראה באיזה כבוד ציינו את לכתו של פרס מאיתנו. לרבין לא מגיע פחות מכך".

בדבריו מזכיר דיין את ימיה הראשונים של עצרת הזיכרון לרבין, ימים בהם המחלוקת שהעסיקה את המארגנים הייתה אם נכון להנציח את רצח ראש הממשלה, "מה שאמור ללכד את כולם כדי שלא יחזור מקרה כזה", או הנצחת מה שהוגדר כמורשתו.

"לגבי סוגיית המורשת, נוצר מצב שהמורשת שבחרו אנשים מסוימים, היא מורשת שהדירה הרבה אנשים. אני יכול לומר על עצמי שהגעתי בכל שנה לכיכר והרגשתי ילד חוץ. כך גם ניסן סלומיאנסקי. לא דיברנו על זה אבל חייכנו חיוך עצוב. אני חושב גם ששגו שבחרו לו את מורשת אוסלו. רבין נכנס לתהליך אוסלו עם כאבי בטן קשים ולאורך כל הדרך היו לו הסתייגויות קשות".

בהקשר זה של הסתייגויות רבין מההסכם ההולך ונרקם מזכיר האלוף דיין את נאומו האחרון בכנסת של ראש הממשלה המנוח, "שם הוא אמר שהפלשתינים יקבלו פחות ממדינה, שירושלים לא לדיון, שבקעת הירדן היא גבול הביטחון המזרחי של ישראל ואפס זכות שיבה. העמידה על הנקודות הללו כיום שמה אותו לא משמאל למרכז", מעיר דיין.

"ברגע שבחרו דווקא את תהליך אוסלו כמורשתו זו הייתה טעות. אני הייתי בוחר את ירושלים, את נאום הר הצופים ואת מלחמת ששת הימים. זה היה מתחבר למורשת שלו, אבל לא כך נבחר, ולכן כבר אז נזרעו זרעי הפירוד והריב וההדרה והדבר הגיע למצב כזה".

באשר לעצרת עצמה סבור דיין כי נכון לקיים את האירוע גם ללא התקציב, אלא פשוט בהגעה של אנשים אל הכיכר, אם כי נצרכת מחשבה אודות האבטחה והגורמים האחראיים לכך שהעצרת לא תהפוך למפגן אלים ברמה כזו או אחרת.

בהתייחסות רחבה מעט יותר אודות הסתייגויותיו של רבין מהסכם אוסלו, מספר דיין על שיחותיו עמו לפני שהיה נשלח מטעמו לשאת ולתת עם המשלחת הפלשתינית בפרקיו הביטחוניים של ההסכם. "כל ההנחיות שלו היו לא רק הביטחון בפרונט, אלא הביטחון תחילה. יצא לי לדבר איתו ולבנות את מפת האינטרסים הישראליים, יצא לי בכל המשאים ומתנים לדבר אתו על כל הדברים שהוא חשש מהם כדי לייצג את זה במו"מ. בזהירות רבה אומר שבחלק מהמשאים ומתנים הוא היה מדבר איתי כי רצה לדעת מה באמת נאמר בדברים מסויימים".

על משפט אחרון זה של דיין הוא נשאל אם המשמעות היא שרבין לא סמך על המדינאים והפוליטיקאים, אך דיין מעדיף שלא להרחיב מעבר למשפט זה שיש בו יותר מלרמוז על כך.

"בסופו של דבר העמדה המוצקה הייתה שלא מדברים על מדינה פלשתינית אלא פחות מכך, גבולות ביטחון, בקעת הירדן במובן הרחב של המילה, ירושלים הבירה ללא שום מו"מ ואפס זכות שיבה. אני עד היום חושב שאלו צריכים להיות העוגנים של המו"מ המדיני", אומר דיין וכשהוא נשאל אם היה פרטנר פלשתיני שהיה נכון לקבל את העוגנים הללו הוא משיב ואומר כי "הם לא היו מקובלים אף פעם על ידי הפלשתינים. הפלשתינים אמרו תמיד את המנטרה של קווי 67' אבל היה ברור שגם קווי 67' הם לא קץ הסכסוך. אבל צריך לזכור שהמו"מ שלנו היה מתוך גישה שהמדינה הולכת לפשרות אבל לא משלה את עצמה שהולכים להסכם שלום מוחלט עלי אדמות. היה ברור כבר באמצע המו"מ, אחרי עזה ויריחו שהיכולת להגיע להסכמה עם הפלשתינים היא קטנה אם לא אפסית".

לדברי דיין הגישה הייתה ששלום יביא ביטחון יחד עם "הסיסמא הריקה של שטחים תמורת שלום", כלשונו, ואלה הביאו להתקדמות במו"מ למרות החשש הגדול מכך, ולמעשה "ההתפכחות הייתה תוך כדי התהליך, ולכן מי שמסביר שאם רבין היה חי היינו מגיעים להסכמה והבנה, לדעתי זה ממש לא נכון כי גם יצחק הבין אז שאין לדבר סוף שמח בשלב זה".