המקום של העונש בחינוך – חלק ב'

הענישה בחינוך מול ההורה הליבראלי, ההורה ה"סמרטוט" וההורה מהאו"ם...

צביקה מור , ה' בחשון תשע"ז

סדרת חינוך
סדרת חינוך
צילום: צביקה מור

בפינתנו הקודמת ראינו שהאווירה הבסיסית של החינוך בנויה מאהבה וידידות בין המחנך למתחנך. לאור זאת שאלנו כיצד יכולים העונש והחינוך לחיות יחד.

ההורה הליבראלי. תוך כדי העיסוק בשאלה המרכזית על מקומו של העונש, צצה לפתע שאלת כפירה קטנה על הענישה עצמה. מי אמר שבכלל צריך עונש?! הרי הענישה מקלקלת את האווירה הטובה, ואף עלולה לפגוע במרקם היחסים בין ההורה לילדו ובין המחנך למתחנך – מה שיכול לסכל את המשך הקשר החינוכי ביניהם, אז בואו נוותר על עונשים כדי להרוויח את המערכה כולה. המחקרים העדכניים ביותר מוכיחים ברורות, כי דווקא ילדים שהתחנכו אצל הורים סמכותיים, גדלו להיות בוגרים בריאים בנפשם ובעלי ביטחון עצמי.

ההורה הסמרטוט. ישנם הורים הפוחדים מהתגובה של ילדיהם ולכן אינם מענישים. לפעמים מדובר בהורים שחוו חוויה מאד שלילית עם ילדיהם באירוע של ענישה, ומאז הם הוציאו את הענישה מארגז הכלים שלהם. לפעמים אלו הורים שראו או שמעו על אינטראקציה של ענישה במשפחה אחרת ועל תוצאותיה הקשות, ומאז הם נמנעים מכל ענישה. הורים אלו עשויים להיות בני ערובה בידי ילדיהם.

ההורה מהאו"ם. הורים רבים חיים ברגשות מעורבים ביחס לענישה, ובעצם "יושבים על הגדר". קול אחד אומר להם שהענישה הכרחית. חייבים ללמד את הילד שיש מחיר לכל דבר. חייבים להציב לו קירות ברורים וחזקים ואולי גם כואבים כדי להגן עליו מפני עצמו. הקול השני אינו רואה את הענישה כחלק מהתהליך החינוכי הגדול. ענישה זה "הכרח בל יגונה". משהו שחייב להיות, אירוע שטוב שיסתיים במהירות ונעבור הלאה, כי באמת לא נעים להיות שם. חוסר ההחלטיות הזה גורם לתגובות בלתי שקולות ובלתי עקביות וממילא למסרים סותרים או לא ברורים לילד.

אז מהו מקומה של הענישה בתוך העשייה החינוכית? ננסה לעמוד כאן על כמה נקודות:

1. בשלחן ערוך חלק יורה דעה סימן רמ"ה "הלכות מלמדים" סעיף י: "לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי לא בשוטים ולא במקל אלא ברצועה קטנה." כשמתחילים לקרוא את ההלכה הזו, אי אפשר להתעלם מהמסר הברור, החד והתקיף שעולה מהמילים הראשונות – "לא יכה אותו המלמד"(!) - דבר ראשון לא מכים! הענישה צריכה להיות מקרה חריג באקלים הלימודי, אולי לאחר שנוסו כל הדרכים האחרות. הווי אומר, יש מקום לעונש בחינוך, יש מקום שהילד והתלמיד יראו שיש בעולם גורם חזק מהם, אך העונש צריך להיות חריג מאד באווירה החינוכית הכללית.

2. פרסים ועונשים הורסים את המשמעת, כיוון שכל עניינה של המשמעת ליצור אצל הילד והתלמיד תודעה שעליו לבצע כי כך צריך וכך נאמר לו. אם מניעים את הילד לעשייה על ידי פרסים או עונשים – שוברים את המשמעת. ובכל זאת, יש מקום לענישה כדי להחזיר ילד למסלול לאחר שכבר עמד בו בהצלחה.

3. "מכת אויב מוסר אכזרי" – הענישה מכוונת לחינוך הילד, דהיינו היא צריכה להיות המשך לכל העשייה החינוכית איתו. לכן, הענישה לא יכולה להיות מתוך כעס ועצבים של המחנך, וכמובן שלא מתוך רצון לנקמה בתלמיד. אם המחנך מרגיש כעס וחש בגופו תחושות של כעס (למשל, אודם בפנים, נשימה קצרה ומהירה, כיווץ שרירים וכדו') – אלו סימנים מצוינים שעכשיו לא הזמן לענישה. המזג של המחנך כשהוא עסוק בענישה, צריך להיות רגוע ושלו בדיוק כפי שהוא בשיחה אישית עם תלמיד על כוס שוקו מהביל. הענישה צריכה להתבצע מתוך שדר של אהבה ואכפתיות.

4. "הרצועה" – אסור לה שתיתן מכה אכזרית. מטרת הענישה ליצור הרתעה ולהחזיר את הילד למסלול שכבר הלך בו. לכן, אסור לענישה להכאיב, לדכא, לפגוע ולהעליב. העונש יכול להיות קשה לילד בתנאי שלא תהיה אכזריות מצד ההורה והמחנך וכאן צריך שיקול דעת גדול. כבוד התלמיד נשמר לאורך כל העשייה החינוכית – "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך". המבחן על כבודו של התלמיד הוא דווקא במצבים של הפרת משמעת וענישה.

5. כבוד הילד והתלמיד מחייבים שמירה על חשאיות. ענישה מול כל הכיתה או מול יתר האחים במטרה להשיג הרתעה כיתתית או משפחתית עלולה לבוא על חשבון כבודו של הילד ואפילו להלבנת פניו. נזכור שאיסור לשון הרע והלבנת פנים קיים גם ביחס לילדים קטנים.

6. ענישה אינה נקמה של ההורה והמורה בילד ובתלמיד. ענישה לא באה להחזיר למבוגר את השליטה שכביכול ניטלה ממנו על ידי הצעיר. ואם כך, ענישה צריכה לבוא מתוך שיקול דעת כמו כל עשייה חינוכית. יש לגשת לענישה ולטיפול בתלמיד ככל קושי ובעיה שהמבוגר מסייע לצעיר בפתרונה. ההתנסחות צריכה להיות בכיוון של: "צר לי על מה שקרה אני חייב להעניש אותך כרגע".

7. "והלכת בדרכיו". הענישה האלוקית אינה נקמה אלא בניה וחינוך. משמים מראים לאדם היכן חטא ובמה עליו לתקן. הענישה צריכה להתאים להפרת המשמעת במהותה ובעוצמתה. במהותה – הענישה היא לעולם תוצאה טבעית של הפרת המשמעת. "לא הכנת ציוד לטיול – לא תוכל לצאת אליו." ; "לא שטפת ידיים בסבון – אינך רשאי לשבת לארוחה." ובעוצמתה – לפי מדרג הערכים של המשפחה והכיתה. שלא יצא מצב, שקפיצה על הספה גורמת לעונש קיצוני, בעוד שמילה מכוערת או הכאה גורמת לתגובה פושרת בלבד.

8. אחידות ועקביות בענישה בבית וגם בבית הספר. כללים ברורים עם תוצאות ברורות עם עקביות שנותנת לילד להבין בדיוק למה אנחנו מתכוונים ומה אנו רוצים ממנו.

9. נזכור תמיד שלילד יש צורך אמתי בעונש. בדרך כלל הוא מרגיש רע עם מה שעשה וזקוק מאד להרגשת כפרה על מעשהו. בתוך תוכו הוא מצפה מהמבוגר שיעניש אותו. לכל ילד, ככל אדם, יש כוחות הרס ועליו להבין אחת ולתמיד שיש כוחות חזקים ממנו. הילד פוחד מכוחות ההרס שלו ונבהל מהם. התפקיד של המבוגר כאן הכרחי בתגובה ברורה וחדה שבעצם משדרת לילד "אני כאן כדי לשמור עליך מאיבוד השליטה שלך."

10. לאחר הענישה – עולם כמנהגו נוהג. פותחים דף חדש לחלוטין. ממשיכים כרגיל. נותנים לילד ולתלמיד את ההרגשה שהוא חלק מהמשפחה ומהכיתה למרות הענישה. אם זה בבית – ממשיכים כרגיל את שגרת הבית ואפילו מזמינים את הילד למשחק, אפיית עוגה, עשיית מטלה ביתית ביחד וכדו'. אם זה בכיתה – ממשיכים את השיעור או את העבודה הכיתתית. בבית ובכיתה ממשיכים להאיר פנים, לזרום ולתת את תחושת האהבה והביחד.

יהי רצון שנזכה לחנך את ילדינו באהבה ובסמכות גם כשאנו נדרשים להחזיר אותם למסלול.