בשמאל יכולים ללמוד ממנו שיעור באמפתיה. מייקל מור
בשמאל יכולים ללמוד ממנו שיעור באמפתיה. מייקל מורצילום: David Shankbone, ויקיפדיה

בזמן שאתם קוראים את הטור הזה, מן הסתם אתם כבר יודעים עם איזה נשיא ארצות הברית הולכת לאבדון.

בזאת אמורה להגיע לסיומה מערכת הבחירות המטורללת ביותר בתולדות הפדרציה, מערכת שעקפה בסיבוב כל אופרת סבון, דרמת פשע או סאטירה שאפשר להעלות על הדעת. מי חשב בכלל, אפילו לאחר הבחירות המוקדמות בשתי המפלגות הגדולות, ששני המועמדים המרכזיים יגיעו ליום הזה על תקן עבריינים בעיני הציבור. מי חשב שהבחירות האלה ייראו כמו המרוץ לכס הנאשמים ולא לנשיאות, ושאולי הגיע הזמן להכיר יותר לעומק את סגן הנשיא החדש, רק למקרה ש.

ולמרות כל השערוריות וההאשמות ההדדיות, מתברר שעדיין נותרו לא מעט אזרחים אמריקנים שבאמת ובתמים אוהבים את המועמד שלהם. אחד מהם הוא מייקל מור, במאי הדוקו המצליח, שיצר לאחרונה סרט תעמולה בשם 'מייקל מור בטראמפלנד'. הסרט מתעד מופע יחיד של מור עצמו בעיירה ווילמינגטון שבאוהיו, מעוז של תומכי טראמפ. מור מנסה שם לשכנע את הקהל להצביע קלינטון, תוך שהוא משתמש בשלושת סימני ההיכר הידועים שלו – דמגוגיה, מניפולציות רגשיות והרבה הומור. כל לוליינות מילולית כשרה בעיניו כדי להפוך את הילארי משטן למלאך. ואם זה הצליח או לא – אתם כבר יודעים.

קטע אחד במופע מוקדש למצביעי טראמפ. מור מנסה להסביר, במין תרגיל של היפוך נקודת המבט, את ההיגיון בהצבעה למועמד הרפובליקני. במונולוג ארוך ורציני הוא מפגין אמפתיה כלפי האמריקני הלבן, בן מעמד הביניים, שאיבד את האמון בשלטון ובממסד ונותן את קולו לטראמפ האאוטסיידר. מור מגלה הבנה להצבעת המחאה, ואף מניח שהיא תיתן למצביעים תחושה טובה. ואז הוא חוזר ומזהיר שהתחושה הזאת תהיה קצרת מועד.

באותו רגע במופע, כלומר בסרט, עלה בדעתי שטקסט כזה לא יכול היה להיכתב על ידי אמני ישראל. כי מי מהם היה מסוגל לגלות הבנה למצביעי נתניהו, לראות בהם אנשים תבוניים ולא בבונים, שלא לדבר על הבנת הרציונל באופן הצבעתם? כמה מאמני השמאל מאמינים שיש רציונל כזה בצד הפוליטי הנגדי? ייתכן שמייקל מור הוא ציניקן שפועל ממניעים תועלתניים, מתיימר לכבד את הימין האמריקני אך בז לו בלבו. אבל רבים מאנשי המדיה שלנו לא מסוגלים אפילו לזייף אמפתיה, להתאמץ קצת כדי לפנות למי שאינו בשבט שלהם. הם מעדיפים לעשות גרבוז, להתכנס בתוך עצמם ולהיות נאורים וטהורים עם רסיסי המנדטים שלהם. בעצם, אולי כן יש לנו מייקל מור אחד, קוראים לו יאיר לפיד.

השלום מתחיל בתוכי

קונה: שלום, אני רוצה להתלונן על התוכי הזה שרכשתי לפני פחות מחצי שעה בבוטיק הזה.

בעל החנות: אה כן, הישראלי האדום. מה לא בסדר איתו?

קונה: אני אומר לך מה לא בסדר איתו, בחורי. הוא מת, זה מה שלא בסדר איתו.

בעל החנות: לא, לא, הוא... הוא נח.

קונה: תראה, חביבי, אני יודע לזהות תוכי מת כשאני רואה אחד, ואני מסתכל על אחד ממש עכשיו.

בעל החנות: לא, לא, הוא לא מת, הוא נח!

קונה: הוא עבר מן העולם! התוכי הזה איננו עוד! הוא חדל להיות! הוא פג תוקף והלך לפגוש את בוראו! הוא גווייה! נשלל חיים! נח בשלום! התהליכים המטבוליים שלו הם היסטוריה! הוא התפגר! הוא ירד מן הענף! הוא בעט בדלי! הוא דשדש החוצה ממעטפתו בת התמותה! זהו תוכי לשעבר!!!

(שתיקה)

בעל החנות: יודע מה? יש לי בשבילך תוכי אחר. (מוציא אותו)

קונה: מה?

בעל החנות: באת להחליף אותו, לא? בבקשה, הנה תוכי חי ומדבר. תיהנה.

קונה: רגע, זה לא כתוב לי בתסריט.

בעל החנות: שום רגע, תהיה בשקט ופשוט תקשיב.

תוכי: הערב הזה הוא התשובה לילדים שלנו שישאלו אותנו איפה הייתם כשישראל הפכה להיות מדינה שבה אסור לדבר.

קונה: מה הוא אומר, בחורי?

בעל החנות: זה לא הוא אלא היא.

תוכי: מדינה שבה שלום ודמוקרטיה הן מילים גסות.

קונה: מה זה הקשקוש הזה?

בעל החנות: אין מה לעשות, היא הייתה שייכת קודם לפרסומאי ויועץ תקשורת. אבל תראה איך הנוצות שלה מחליפות צבעים.

תוכי: די לטירוף! די לאלימות! להסתה! לרדיפה! נגד השנאה הגוברת, נגד הרס הדמוקרטיה! מול כוחנות הרסנית של הממשלה צריך צעדים חריגים! אנחנו שנינו נוריד את הזבל ביחד!

קונה: יודע מה? לא חשוב, אני אשאר עם התוכי המת. (יוצא)

בעל החנות: חח, עובד לי כל הזמן. (יוצא)

תוכי: די להסתה! בוז'י לא מת, הוא רק נח.

(נכתב בהצדעה למונטי פייטון, החבורה הקומית הטובה ביותר שאיננה מפלגה פוליטית ישראלית).