מה יש ל"הארץ" נגד האוכל של אמא?

עיתונאי "הארץ" החליט להוציא אותנו, הנשים, לחירות. אבל מה לעשות שעבור רובנו, הנראטיב של "שחרור האישה" פשוט לא עובד?

דינה דונקלמן , י"ז בחשון תשע"ז | עודכן: 19:07

קציצות
קציצות
יח"צ

בסוף השבוע שעבר עלה באתר עיתון "הארץ" (כמובן) מאמר חצי-מבודח וחצי ממש עצוב, פרי עטו של ניסן שור ("לאוכל של אמא יש טעם של עבדות", 9.11.16).

הגבר היקר הזה, שכתב רק לפני חודשיים מאמר תחת הכותרת "כן, כל גבר הוא אנס בפוטנציה", החליט לשחרר אותנו, הנשים, ולהוציא אותנו מעבדות לחירות. איש יקר, באמת.

מסתבר שאנחנו, הנשים, לא יותר מאשר שפחות מסכנות, כאשר אנחנו מבשלות למשפחות שלנו.

שפחות נרצעות. נכבלנו בשלשלאות למטבחים!

דוכאנו באכזריות על ידי הגברים שעימם *בחרנו* לחלוק את חיינו!

ניסן, ניסן.

אני מאמינה שהמאמר שלך נופל למלכודת של מה שהפמיניסטיות קוראות לו "הסגברה". כלומר שגבר יסביר לאישה מה היא צריכה לחשוב, איך להתנהג וכו'.

ניסן יקירי:

הנראטיב המפואר של השחרור הנשי מכבלי הנישואין והמשפחתיות גורס שעלינו לקום ולהתנער, חלכאיות נדכאות שכמותנו, מרודנותו של הגבר בבית, ולצאת לעבוד.

אלא מאי, ששחרור האישה מכבלי ה"פטריארכיה" אומר בהכרח לשאוף שגברים ונשים לא יינשאו, ולא יקימו משפחות. ואם מקימים משפחה, ומביאים ילדים לעולם, שחרור האישה מכבלי ה"פטריארכיה" מחייב שהילדים יופקדו במקום אחר (מערכות שהוקמו ע"י המדינה), ושהאחריות לגידולם תופקד בידי אנשים אחרים (שוב, המדינה) כדי לאפשר לאישה להמשיך להיות חופשייה להגשים את חלומותיה ומאווייה.

נתקלתי היכן-שהוא בפרופגנדה סובייטית ישנה שמעודדת נשים לצאת מהבית ולהתחיל לעבוד. למעשה, יום האישה הבין-לאומי – כן, כן! אותו היום הנחגג ב-8 במרץ בכל שנה, הֵחל כ"יום האישה העובדת הבין לאומי" בברית המועצות.

וניסן, תשאל כמה יוצאי קיבוצים של שנים עברו, איזה יופי של ניסוי חברתי היה הקונספט של "לינה משותפת".

כרזות "יום האישה" מבריה"מ, שנות ה-30
צילום: ארכיון


שחרור האישה מכבלי ה"פטריארכיה" גם הופך את הרצון האנושי, הטבעי של נשים להגשים את האימהוּת שלהן במסגרת משפחה גרעינית לאות קלון. סטיגמה שקפצת עליה כמוצא שלל רב.
למען האמת, סטיגמה שמתוכה כתבת את כל המאמר שלך.

אין ספק שבימים אלו כבר עברנו את התקופה שבה לא הייתה לרוב הנשים כל ברירה אלא להיות עקרות בית. הבעיה מתחילה עם מאמרים שבהם המטוטלת נדחפת כל כך רחוק לכיוון הנגדי, שהיא גובלת באותה תעמולה סובייטית שדחקה בנשות אימא רוסיה "להשתחרר" מהדיכוי הגברי ולצאת לעבוד.

אבל בתכל'ס, מה זו עבדות? איך אתה מגדיר עבדות? אפשר להביט על קיומנו כמשלמי מיסים, בשיעורים שאנו משלמים, כעבדות מודרנית.

לא יודעת לגביך, אבל ברוב המשפחות שאני מכירה שני בני הזוג נאלצים לצאת ולעבוד, ולשלם מיסים.
כמה אימהות ואבות לא מצליחים למצוא מספיק זמן איכות עם ילדיהם, עקב המרדף הבלתי פוסק להתפרנס?

מעבר לכך, אם אנחנו רוצות להתחתן ולהקים משפחות – ורובנו רוצות – זה אומר שעול הטיפול וההשגחה על הילדים ייפול ברובו על האישה, לפחות בשנים הראשונות. אלא אם יש לך משאבים רציניים לשכור עזרה חיצונית כל הזמן, לעשות לילדים שלך מיקור-חוץ, מה שנקרא. וזה בסדר, אם אתה והילדים שלך מסתדרים עם זה. אבל אני בטוחה שהספקות מנקרים גם בך.

מכיוון שקיומה של מדינה ומערכת מיסוי כנראה לא הולך להשתנות באופן משמעותי בעתיד הנראה לעין – וחבל, אבל זה כבר נושא למאמר אחר...

אולי הגיע הזמן להודות על האמת:

עבור רובנו, הנראטיב של "שחרור האישה" פשוט לא עובד. הוא לא שיחרר אותנו. להיפך: הוא הטיל עלינו, הנשים, עבודה כפולה ומכופלת, משמרות כפולות בבית ומחוצה לו. אגב, זה לא אומר שהעבודה בבית היא לא עבודה קשה ומאתגרת, להיפך. אז למה נוצרה סטיגמה שהעבודה הזו היא פחות מספקת, מגשימה, לגיטימית, מקריירה משרדית?

ניסן, אם לקח לך יום שלם להכין מרק קובה אז אתה טבח לא יעיל. מצטערת, אבל זו האמת. לא נורא, עם התרגול באה מיומנות.

כתבת:

"צריך שהמושג 'אוכל של אימא' ייעלם מהעולם.
'אוכל של אימא' זה לא מרגש וזו לא נוסטלגיה מתוקה.
הגברים רוצים לאכול? שיכינו לעצמם פרוסת לחם עם קוטג'.
תעזבו את אימא בשקט. אימא רוצה לנוח."

אתה חשבת על שפחה נרצעת שכבולה באזיקים לסיר? אני חשבתי על הכבוד והגאווה שיש לי לתת אוכל שהכנתי באהבה.

עכשיו סלח לי, אתה מוזמן להשאיר לילדים שלך "פרוסה עם קוטג'". הודות לשחרור האישה הנפלא שלך, יש לי רק זמן מוגבל לפני המשמרת שלי מחוץ לבית.

אני חוזרת להכין אוכל למשפחתי.

הכותבת היא תל אביבית שוחרת חירות.

מאמרים קודמים:

חד הורית? למה על חשבון הציבור?

נשק יום הדין מוצא מן השק

כך מוחדרת פוליטיקת הזהויות לבתי הספר

לימודי מגדר: הבנות ידברו כמו מיכאלי?