עירוב זה רק חוט
עירוב זה רק חוטצילום: מתניה טאוסינג פלאש 90

הלילה הייתי בבית אלפא. בית אלפא בית אלפא, מהשיר. בית אלפא אשר בעמק יזרעאל. בית אלפא של השומר הצעיר. אותו מקום שאליו הגיעו לפני מאה שנה חלוצים בוערי עיניים, נטעו אקליפטוס והתיישבו בין האנופלס לכפר הערבי עם רובה ביד אחת ומחרשה ביד השנייה. ומי צריך טלית ותפילין?

בית אלפא. ולא תגידו שנסעתי לבקר דודים, נסעתי כי הזמינו אותי לעשות שם ערב נשים. לדבר על במה, עם מיקרופון, באמצע חדר האוכל הקיבוצי, מול נשות עמק יזרעאל. דברי תורה השם ישמור.

כמו בכל מקום, יש בעלי תשובה גם בקיבוצים של העמק, והם מדי פעם עושים בלגן. למשל נלחמים על פתיחת מקווה או בית כנסת, או מתעקשים לעשות עירוב בקיבוץ כדי שיוכלו לטלטל בשבת.

לפני כמה שנים הזמינו אותי לקיבוץ רמת יוחנן. כששאלתי את רכזת התרבות של הקיבוץ למה היא רוצה להזמין אותי, היא נאנחה ואמרה "הצעירות ביקשו". היא לא הסתירה את מורת רוחה. היא אמרה לי: "תראי, יש לנו בעיה בקיבוץ. יש לנו יותר ויותר חוזרים בתשובה".

השתתפתי לרגע בצערה. אמרתי: "אוי ואבוי, בעיה חמורה". והיא המשיכה ואמרה: "תביני, מילא הם חוזרים בתשובה, זה עניין שלהם. אבל הם לא עוזבים. זאת הבעיה".

צחקתי ואמרתי לה: "בטח שהם לא עוזבים, תראי איזה דשא. את היית מחליפה את זה בבני ברק?"

אז זהו. אם פעם בעלי התשובה הקיבוצניקים היו נעלמים ביום בהיר אחד בלי להשאיר עקבות וקופצים ראש לתוך סמטאות ירושלים, אז היום הם לא עוזבים. לא בא להם. הם רוצים להישאר. הם הבינו שהשם יתברך נמצא גם מחוץ לבני ברק ולירושלים. למעשה, הבני-ברקים והירושלמים בעצמם הסבירו להם את זה ברוב אדיבותם. בכל מקרה, הם לא רוצים לעזוב. והם רוצים עירוב ובית כנסת ומקווה וגם ערב נשים.

כזאת היא הילה מבית השיטה, חוזרת בתשובה מדהימה ופעלתנית שמצוידת גם בבעל צדיק ופעלתן במיוחד. היא זו שהחליטה להביא אותי לעמק ויהי מה. הצליח לה. ולי. ולנו לכולנו. לכל מי שהגיעה.

היה כל כך שמח ומעודד. כל כך מחבר ומקסים. לא כי אני הייתי, אלא כי כולנו ביחד היינו ברגע טוב. הרגשתי לרגע ברגע של אחדות, שהקדוש ברוך הוא מחייך. שרבי לוי יצחק מברדיצ'ב חוכך כפותיו בשביעות רצון. שהנה מתגלה משהו כל כך יפה בתוך קדירת הכיעור הכללית.

מפגש ביני, מהגרת שכמותי, צאצאית של חלוצים שעזבה עולם חילוני, לצאצאי המהגרים ההם, שעשו דרך הפוכה ממני. גם הם היגרו, אבל החוצה. השאירו באירופה את כל היהדות שלהם. מי צריך תפילין כשאתה גואל בידיים שלך אדמה קדושה. הם היו הנושרים של יהדות אירופה. השב"בניקים הראשונים. דור ראשון לדתל"שים. והיה להם להט משיחי ואמונה יוקדת. ומכיוון שזה כבר קרה, חייבים להגיד שכך השם יתברך רצה, והם זכו באמת לגאול את האדמה הקדושה.

אני נכדה של חלוצים. דור שלישי לכפירה. כאלה היו סבא מאיר שלי וסבתא שרה שלי. אנשי השומר הצעיר ואחר כך אנשי מפא"י. אנשי מפלגה. סבא שלי קרא לסבתא שלי עד יומה האחרון החברה שרה.

הם עזבו בתים רבניים באירופה והלכו לייבש ביצות ולסלול כבישים. להם הייתה אמונה שהבעירה אותם. בשבילי, הנכדה שלהם, הלהבה הזאת כבר לא הספיקה. היא כבר לא בערה מספיק חזק כדי לתת טעם לחיים. כדי לתת סיבה לקום בבוקר. החוסר הביא אותי ללכת אל השורש. אל המקום שממנו הם ברחו. אל התורה. אל האמונה הדתית בקדושת ארץ ישראל, ואל החסידות.

סבא וסבתא שלי לא שמחו בכלל כשנכדתם התחילה לחפש את שורשיה היהודיים, כי מה שעוד היה לדור ההוא זו שנאה לכל מה שמריח מיהדות. או כמו שאמרה לי רכזת התרבות המבוגרת של רמת יוחנן בזמנו: "על גופתנו יהיה כאן בקיבוץ עירוב, שיחלמו, בחיים לא". שאלתי אותה למה, והיא אמרה "כי ככה זה מתחיל. ניתן להם עירוב, מי יודע מה הם יבקשו מחר".

שאלתי אותה בעדינות אם היא יודעת מה זה עירוב. היא נבוכה לרגע ונאלצה לענות בשלילה. לא. היא לא יודעת מה זה עירוב, אבל מה זה משנה. אמרתי לה: "עירוב זה חוט. מדובר בחוט שהם רוצים לקשור מסביב לקיבוץ. חוט!"

היא התבלבלה לרגע. "חוט?"

הנהנתי ואמרתי שוב לאט לאט: "חוט. זה הכול. בשבילך זה כלום, בשבילם זה ההבדל בין לא לצאת מהבית שבת שלמה ובין לצאת עם הילדים לגינה ועם סידורים לתפילה. חוט".

ראיתי אותה מהרהרת ומשליכה את ההרהור מעבר לכתפה של הדעה הקדומה. על גופתה המתה יקיפו פה בחוט.

בבית אלפא ראיתי משהו כל כך יפה ופלאי. משהו שכבר הרגשתי אותו כמה פעמים בכמה הזדמנויות שונות שבהן ניתנה לי הזכות להציץ על עם ישראל מתפייס עם אלוקיו. ראיתי שהשנאה, כהו שיניה. כבר אין לה את אותה עוצמה. השנאה גוססת, ומעל למיטתה צומחים ועולים פרחי בר של פיוס ועשבים של שיבה.

פתאום הרגשתי חזק את האבולוציה של עם ישראל לקראת גאולתו. את התנועה החזקה החוצה שהניחה את החלוצים והחלוצות האלה כאן, כביכול בלי אלוקים, ואת אותה התנועה בכיוון ההפוך, שלוקחת היום את הנכדים שלהם בחזרה פנימה, בחזרה אל השורש היהודי שמסתבר שאי אפשר בלעדיו.

אפשר היה אולי פעם, לזמן מוגבל, כל עוד חלום הקיבוץ היה חי ובועט. כל עוד הקיבוץ בעצמו היה האידיאל והדת. היום אין אדם שהרעיון הקיבוצי מבעיר אותו. היום הם עייפים ומופרטים עד אימה. היום גם הם, בדיוק כמו כולנו, זועקים למשמעות ולאמונה.

והעובדה הזאת אפשרה את הערב שלי בבית אלפא. מקום שעד עכשיו לא פתח את שעריו לדיון רוחני מסוג שכזה.

אני לא באתי להחזיר בתשובה, אני באתי כדי למצוא אחיות שלי לאותו המסע של החיפוש אחר האלוקים שלי. איחלתי להן בפי ובלבי שימצאו את האלוקים שלהן, כי שלי כבר תפוס...

ומצאתי בבית אלפא נשים מכל הקיבוצים באזור, מדהימות אחת אחת, מחפשות אחת אחת, ובעיקר עייפות מלשנוא. מבקשות גם הן חלק בהתעוררות הרוחנית הכללית שהיא מנת חלקן של נשים בכל הארץ.

איכשהו הרגשתי בבית. תכל'ס, השורשים שלי משם. יכולתי להרגיש אותן, התפללתי איתן, ובדרך הביתה הכתה בי שמחה אדירה ואופטימיות מטורפת לגבי אפשריותה של הגאולה. חציתי את הלילה של עמק יזרעאל באוטו שכור ובשירה אדירה: טל מלמטה ולבנה מעל, מבית אלפא עד נהלל. מה מה לילה מליל, דממה ביזרעאל. נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת.

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי