גראס יכול להרוג

הפעם הראשונה בה עישנתי מריחואנה, לפני כמעט חמישים שנה, הייתי יחד עם אחי הגדול, בחדר הפנימייה אותו חלקו באוניברסיטת ברנדייס.

צבי פישמן , ט"ז בחשון תשע"ז

צבי פישמן
צבי פישמן
צילום: עצמי

לאחרונה התקשר אלי אחי הגדול מניו יורק, ובפיו בשורה מזעזעת: דניאל, חברו מימי האוניברסיטה עמו שמר על קשרי חברות במשך שנים רבות, נהרג בתאונת סקי בהרי האנדים.

דניאל היה עורך-דין ואיש-עסקים אמיד, שבשעות הפנאי ובחופשות עסק בפעילויות ספורט ואקסטרים. באותו יום, בטרם יצא להרפתקה במדרונות המושלגים, הלעיט עצמו, כהרגלו, במריחואנה.

כשגלש במורד ההר, לא שם לב לעץ שניצב היה במדרון, ייתכן וראה אותו מאוחר מדי, או אולי מתוך הזיה הוא חשב כי ענפי העץ היו זרועותיו של אביו, העומד בפתח גן-עדן לקבלו בחיבוק חם. כך או כך, הוא התנגש בגזע העץ ומת במקום.

הכרתי את דניאל היטב. למעשה, הפעם הראשונה בה עישנתי מריחואנה, לפני כמעט חמישים שנה, הייתי יחד עמו ועם אחי הגדול, בחדר הפנימייה אותו חלקו באוניברסיטת ברנדייס. הייתי אז בן שבע עשרה, תלמיד כתה י"ב בתיכון הפרטי היוקרתי "פיליפס אקדמי" שבאנדובר, מסצ'וסטס, מרחק חצי שעת נסיעה מהאוניברסיטה בה למד אחי בעיר וולטהאם.

אפילו אז, דניאל היה נוהג במכונית הספורט היוקרתית שלו בעודו מסטול. אבל עכשיו הכל נגמר. הוא כבר אינו מעשן יותר.

בטרם אחזור אחורה לשנות המריחואנה שלי, מן הראוי כי אעלה את זכרן של עוד כמה נשמות שחייהן נקטעו באחת בגלל מריחואנה. חברי סמי היה בנו של נשיא הקהילה היהודית באי סט. תומאס שבאיי הבתולה, שם התגוררה משפחתי במשך עשרים ושמונה שנים. קיץ אחד, התחשק לו לצנוח. סמי היה מסטול מגראס כשקפץ מתוך המטוס הקל.

בגלל ה"היי" של הנפילה החופשית הוא פתח את המצנח שלו מאוחר מדי, או ייתכן והסתבך בחבלים שלו. כעבור יומיים של חיפושים קדחתניים נמצאה גופתו בים הקריבי, ועליה סימני נשיכה אכזריים של כרישים.

לחבר אחר שלי מהאי, ג'רי, יהודי אף הוא, היה אופנוע כבד ורב-עוצמה. לילה אחד, במסיבה, הוא התמסטל כמו כולם. בנסיעתו הביתה לאורך כביש צר המתפתל על צלע הר הוא ביצע פנייה רחבה מדי ומצא עצמו מול פגוש של משאית שהגיחה מעבר לפינה מהכיוון הנגדי. בניסיונו להימנע מהתנגשות, עף אופנועו מהכביש שעל צלע ההר התלול היישר לעמק שמתחתיו. בזאת קיפחו את חייהם הוא ואופנועו גם יחד.

באותו הלילה, כשנהגתי הביתה מהמסיבה בעודי מסטול, המכונית הלבנה שלפני הפכה לפתע לנעל-התעמלות. הזיה זו גרמה לי לפרוץ בצחוק, שכן הייתי מודע לכך שהייתי מסטול. המריחואנה גורמת הרבה פעמים לעיוותים חזותיים מסוג זה. לעתים קרובות זה יכול להיות מצחיק ולעורר פרצי צחוק מטופש. אולם החומר הכימי אותו מכיל צמח המריחואנה, המוכר בשם THC, יכול גם להשפיע על מרכזים אחרים במוח ובכך לגרום להיעדר קואורדינציה פיזית ולהאטה בזמני-התגובה. ה-THC יכול גם לעורר חוסר ביטחון, פחדים, חרדות וטראומות מודחקים ובלתי-פתורים – תופעות-לוואי העלולות לרדוף אחרי האדם במהלך חייו.

מי שמעשן מריחואנה עלול גם לחוות חוויות בלתי-נעימות בעליל כאשר הוא מסטול, אם הוא גם מלעיט את עצמו באלכוהול לפני, תוך כדי או אחרי העישון. בעוד אני צחקתי לי בשמחה תוך כדי נהיגה הביתה באותו לילה, גורלו של ג'רי היה הרבה פחות מצחיק. כמו סמי, הוא היה רק בן 18 במותו. עישון מריחואנה יכול להביא להרבה מאד צחוק, אבל, תאמינו לי, אף אחד לא צוחק בלוויות של אלה שמתו בגללה.

מאמר זה אינו מתייחס לשימוש הרפואי החיובי של מריחואנה, המסוגל לתת מענה לבעיות רפואיות בקרב חולים שמסוגלים להשתמש באחריות. אבל אל תאמינו לסיפורי סבתא שאין שום סכנה בשימוש בחומר. שלושת האנשים שהזכרתי נהרגו בעודם תחת השפעת מריחואנה. מריחואנה כשלעצמה יכולה להרוג בתוך שימוש לא אחראי. זאת ועוד: מתחילים לעשן מריחואנה ואז ממשיכים עם חשיש ומאוחר יותר עם קוקאין, ספיד, LSD, הרואין ועוד כהנה וכהנה, כולל שימוש בשילובים קטלניים כמו: סמים ואלכוהול יחד, ומריחואנה מעורב עם כימיקלים ללא ידיעת המשתמשים.

בעוד רבים מצרכני המריחואנה טוענים כי אין קשר בין צריכת גראס לצריכת סמים כבדים יותר, הרשו לי להעיר: במשך למעלה מעשור עישנתי מריחואנה כדבר שבשגרה, ואני יכול להעיד מכלי ראשון כי הקשר בין גראס לבין סמים אחרים הוא אמיתי. בעוד שמעולם לא התנסיתי בהרואין או ב-LSD, עדיין עישנתי, או שאפתי, או לעסתי כל דבר אחר. כדברי הביטוי "ברומא, התנהג כרומאי"; כאשר אתה מסתובב עם צרכני סמים, בתרבות המולעטת בסמים, כמו בשנות השישים בארצות-הברית, הלחץ החברתי להיות "גזעי" ו"חדשני" כמו כולם הוא עצום.

הרי לכם רשימה קצרה של כמה אנשים מפורסמים שאיבדו את חייהם כתוצאה ממנת-יתר: ג'ימי הנדריקס, ג'ים מוריסון, לני ברוס, ג'ניס ג'ופלין, ברוס לי, אלביס פרסלי, מרילין מונרו, מייקל ג'קסון, ג'ון בלושי.... האמינו לי – כולם התחילו עם מריחואנה.

בפעם הראשונה בה עישנתי מריחואנה עם אחי וחברו הטוב דניאל, ינוח בשלום על משכבו, לא הצלחתי להגיע ל"היי". כעבור שעתיים, כששניהם כבר היו שרועים במיטותיהם, אני המשכתי לעשן ולעשן, אבל שום דבר עדיין לא קרה. תופעה זו ידועה אצל אלה המעשנים בפעם הראשונה. הפעם הבאה בה עישנתי הייתה כעבור כמה שבועות בחדר-הפנימייה של חברִי בתיכון. אחרי חמישה או שישה ג'וינטים הצלחתי סוף-סוף להגיע ל"היי".

באותה תקופה, במהלך שנתי האחרונה בתיכון, צרכתי מריחואנה באופן מזדמן בלבד. אולם בקיץ לאחר שסיימתי את חוק לימודיי כבר צרכתי מריחואנה במשרה מלאה. זה היה בשיא תקופת ההיפים, "עידן האקווריוס (מזל דלי)", תקופתם של ה"חיפושיות", בוב דילן, פסטיבל וודסטוק, תנועת המחאה נגד מלחמת וייטנאם והפרחים בשיער. כמילות השיר: " Everyone must get stoned!" ("כולם חייבים להתמסטל").

הייתי אז כל כך מסטול, עד כדי כך שאני לא חושב שאפילו שמעתי על מלחמת ששת הימים ועל האירועים הדרמטיים שהתרחשו בישראל. גרינוויץ' ווילג' בניו-יורק הייתה לב-ליבה של מהפכת ההיפים והייתי ממש שם, במרכז, בפארק וושינגטון סקוויר, בקמפוס של אוניברסיטת ניו-יורק, שם למדתי בבית-הספר לקולנוע של בית-הספר לאמנות.

ביחד עם מיליוני אנשים צעירים ברחבי העולם, גיליתי את החופש. חופש מן הממסד הצבוע ומעולם המבוגרים, כשברקע מהדהדות מילות השיר של ג'ניס ג'ופלין: "Freedom is just another word for nothing left to lose." ('חופש' היא מלה אחרת ל'אין לך כבר מה להפסיד'). חמש-מאות אלף נשמות חופשיות מתאספות בפסטיבל "וודסטוק" בתוך ענן של עשן מריחואנה בכדי לשמוע את דבר נביאי התקופה: ריצ'י האבן, ראווי שנקאר, ג'פרסון איירפליין, ג'ואן באאז, סנטנה, ג'ימי הנדריקס ולהקת "גרייטפול דד", כשהדור החדש, הנפלא, התמים, הזועם וחסר-המעצורים שובר באחת את כללי המשחק האמריקאים המקודשים-לשעבר. בעולם החדש אין לבטוח באף אחד שעבר את גיל השלושים ומי שלא מעשן סמים הוא מרובע וכנראה גם מלשין מטעם הבולשת הפרדאלית (FBI).

הצעיר היהודי בוב דילן, בליווי גיטרה אקוסטית ומפוחית, שר: "הזמנים משתנים" ("The Times They Are a Changin’"). הרחק-הרחק משם, מעבר לאוקיינוס השקט, בווייטנאם, בחורים אמריקאיים צעירים נהרגים במלחמה מיותרת וחסרת-תכלית, וסטודנטים בקמפוסים בכל רחבי המדינה צורחים על נשיא ארה"ב: "“Hey! Hey! LBJ! How many kids did you kill today? ("היי, היי, היי, לינדון באנייס ג'ונסון! כמה ילדים הרגת היום?"). ואפילו הילדים הנחמדים והמגולחים למשעי מאנגליה, "החיפושיות", שרים: " We want a revolution right now" ("אנו רוצים מהפכת-זכויות עכשיו").

כשנשיא ארה"ב הכריז כי המאמץ המלחמתי יתוגבר על-ידי גיוס חובה נרחב, הצטרפתי לחמש-מאות אלף סטודנטים זועמים שצעדו לבית הלבן כמחאה. גיוס החובה התבצע בהגרלה. כל גבר צעיר שגילו בין 18 ל-25 קיבל מספר, וכל אחד שמספרו היה נמוך מ-250 גויס על פי חוק. המספר שלי היה 72. אבל – אין מצב! כמו המתאגרף השחור קאסיוס קליי (שלימים נודע בשם מוחמד עלי) – אין מצב שאני הולך. בשום אופן לא, חברים! זו לא המלחמה שלי. אני לא הולך לאיזה ג'ונגל בשביל להרוג ילדים וייטנאמים. אף אחד מהם אינו מאיים על אמריקה, אז מה זה בכלל העסק שלי? אבל חוק הוא חוק, אז אם לא אפעל במהירות האפשרית, אמצא את עצמי יושב בכלא או, לחילופין, רודף אחר "האיוב" בין העצים בוייטנאם כשקיימת סבירות גבוהה לכך שאספוק חץ מורעל היישר לצווארי ואשוב הביתה בארון-מתים עטוף בדגל הפסים והכוכבים.

שמעתי על איזה פסיכיאטר יהודי שתמורת תשלום הגון כתב מכתבים שיסייעו לבחורים יהודים נחמדים כמוני להשתחרר משירות צבאי. משלא הייתי מרוצה מהמכתב הראשון, שילמתי גם עבור מכתב נוסף. לאחר שסוף סוף שוחררתי מגיוס החובה כתבתי רומן שראה אור. מכרתי תסריט שהפך לסרט פופולארי ולאחר מכן שמתי פעמיי ללוס-אנג'לס על-מנת לעשות את זה בגדול בהוליווד.

היום, כשאני בירושלים, הדברים האלה נראים כאילו התרחשו לפני משהו כמו אלף שנה. הדבר הראשון שאני עושה על הבוקר זה ללכת לבית-הכנסת ולהניח תפילין. אז, בהוליווד, לאחר שקמתי בבוקר הייתי מגלגל ג'וינט באותה חרדת-קודש בדיוק בה אני כיום מגלגל את רצועות התפילין סביב זרועי. כמו כולם בקליפורניה באותם הימים, וככל הנראה גם היום, תמיד הסתובבתי עם סליק של קנביס. הנייר גלגול הגיע בחבילות בגודל-כיס במחיר מבצע בכל בית-מרקחת שכונתי (מה שכיום אפשר למצוא בארץ בכל מכולת או קיוסק). כל שצריך זה פשוט מאד לבדוק מעט מריחואנה על גבי פיסת נייר, לגלגל אותה לצורה של סיגריה דקה, ללקק את קצה הנייר כמו שמלקקים דבק של מעטפה, לסובב את שתי הקצוות, ולהצית.

אם יש בתערובת המריחואנה זרעי גראס, אז רוב הסיכויים שהם יתפצחו וישרפו את הגרון. אי לכך, היה זה רעיון טוב לנפות את הזרעים מתערובת המריחואנה לפני שמגלגלים אותה בתוך סיגריה. ואז – יש לקחת שאיפה עמוקה וארוכה ככל האפשר מן "הפייסל", לתת לוורידים הזדמנות להעביר את העשן אל המוח ולאחר מכן לאפשר לעשן לצאת מתוך הפה בסלסולים קטנים ויפים. בוקר טוב, קליפורניה!

כל כך הייתי רגיל להיות מסטול, עד כדי כך שיכולתי לנהוג מסטול, ללכת מסטול, לדבר מסטול – וכל זה בצורה נורמאלית לחלוטין שאף אחד לא היה חושד שבתוך-תוכי פשוט עפתי! האמת היא, שכולם היו מסטולים גם הם: מפיקי הסרטים, המזכירות, הפריקים של הבריאות המתעמלים בחדר-הכושר, העובדים השחורים בתחנת-הדלק עם משקפי-השמש האדומים שלהם שהסתירו מעיני כל את הוורידים האדומים הזוהרים שבעיניהם. זו הייתה הוליווד. וגם ניו יורק. פאריס. בנגקוק. וברלין. ולרוע המזל, ישנם גם בישראל מקומות כאלה שאינם מפגרים אחריהם בהרבה. למען הגיוון, עישנו גם חשיש. במקום לגלגל אותו בסיגריה, שמים פיסת חשיש קטנה בתוך מקטרת. היו מקטרות קטנות ומקטרות גדולות, ומקטרות-מים מכל הסוגים והמינים.

בשורה התחתונה, אם נשתמש במטאפורה מסיפור המעשייה "האינדיק" של רבי נחמן מברסלב, הייתי אז "מתחת לשלחן". הייתי שם ועישנתי שנם רבות, כך שאני לגמרי יודע על מה אני מדבר כשאני אומר שמריחואנה יכולה להרוג.

צבי פישמן
צילום: עצמי

למען האמת – והדבר נכון גם לבני-נוער בישראל – הסיבה העיקרית שעישנתי מריחואנה לא הייתה רק בשביל להיות "גזעי" ואחד מהחבר'ה, אלא בכדי להשקיט את אי-הנוחות ואת התחושות הלא קלות שחשתי אז בגופי ובראשי. הרגשתי כאילו במשך שנים רבות, מאז ימי התיכון ואולי אף קודם לכן, חייתי בתחושה של מתח פנימי וחרדה, מה שפסיכיאטרים מכנים בשם "חרדה כללית" הגובלת בדיכאון – תחושה של לחץ פנימי תמידי שההתמסטלות הצליחה להרגיע, עד לרגע שבו תחושת ה"היי" נעלמה ואז הייתי זקוק לג'וינט נוסף, או בירה, או תרופת-הרגעה, או למעשה כל דבר אחר שיחזיר אותך למצב של "היי". את ה"לופ" המסחרר שהייתי שרוי בו היטיבה לתאר להקת "ג'פרסון איירפליין" במילים הבאות: " One pill makes you larger, and one pill makes you small. And the ones that mother gives you don’t do anything at all. Go ask Alice when she’s ten feet tall". (גלולה אחת תעשה אותך גדול, וגלולה אחת תעשה אותך קטן. והגלולות שאמא שלך נותנת לך לא עושות שום דבר. לך שאל את אליס (מארץ הפלאות) שבגובה שלושה מטרים).

אז באותם ימים, בהוליווד, תמיד חשתי כי חסר משהו בחיי. אין זה משנה לאלו הישגים חדשים הגעתי, אלו הצלחות חדשות קצרתי, האם מכרתי תסריט חדש, או האם קניתי מכונית יותר יוקרתית: לאחר שה"היי" הראשוני דעך, הייתי מתמלא בתחושת ריקנות. בתחילה חשבתי שאילו אמכור תסריט תמורת סכום גבוה יותר, או אילו אזכה לסקירה נרחבת יותר בעיתון "הוליווד רפורטר", או אילו אשכור דירה יותר יוקרתית ויקרה על החוף, אז סוף סוף אהיה שמח וחוסר השקט יעלם. אבל הוא לא נעלם. ככל שהצלחתי לכבוש יותר יעדים ולקצור יותר הצלחות, הרגשתי שאני צריך עוד הצלחות – ועוד יותר גראס בכדי להרגיע את העצבים שלי. התמסטלתי כדי להשקיט את תחושת "הבַעסה" שלי, או במילים ששרו סיימון וגרפונקל “Feeling Groovy”(להרגיש גרובי).

עכשיו, אני יודע מה היה חסר לי. הנשמה היהודית הקדושה שלי לא קיבלה אז את המזון הרוחני לו הייתה זקוקה. ההנאות הגשמיות לא נתנו תחושת סיפוק ומשמעות לנשמתי, וזאת משום שהנשמה שייכת לעולם אחר לחלוטין, כפי שמסביר ספר "מסילת ישרים". הנשמה הקדושה אינה מפיקה שום הנאה ממכוניות-ספורט יוקרתיות, מתהילה, מדיסקוטקים או מסמים. הנשמה היהודית זקוקה לתורה.

אז, כמובן, לא ידעתי שום דבר מכל זה. לא היה לי שמץ של מושג על כך שהמקור להיעדר השלווה הפנימית היה רוחני. אילו מישהו היה אומר לי את זה אז, לא היה לי מושג על מה לעזאזל הוא מדבר. הייתי חושב שהוא מטורף על כל הראש.

כל זה מביא אותנו להיום. זה לא סוד שהרבה בני נוער בארץ, בציבור הדתי והחילוני, משתמשים במריחואנה לעיתים קרובות. חלקם הסתבכו בסחר של סמים, וחלקם בתכניות גמילה שונות, ורובם משכנעים את עצמם שהמשטרה לא תגיע אליהם.

בשלושים וחמש השנים האחרונות לא עישנתי מריחואנה. כשנהייתי בעל-תשובה וגיליתי את החדווה שבתורה, לא הייתי זקוק עוד לאופוריה מלאכותית. גיליתי כי ה"היי", הגבהים הנשגבים ביותר בעולם, זה להיות במקום גבוה עם ה'. היום, בשונה מהחכם בסיפור המעשייה "האינדיק", איני מייעץ להורים לרדת אל "מתחת לשולחן", להיות אחד מהחבר'ה ולהתחיל לעשן גראס בשביל להתחבר לילדיהם. כן, אנחנו אכן צריכים לנסות להתחבר אליהם במקום שהם נמצאים. אנו צריכים להיות מצויידים במרב הסבלנות והאמון בכך שבסופו של דבר יימאס להם להיות "תרנגולי-הודו".

עלינו להבין כי גם הם סובלים מחוסר-שלווה פנימית שהמריחואנה מסייעת להם, כביכול, להשקיט וכי הם מעשנים לא רק בשביל להיות "גזעיים" או בשביל למרוד. אנחנו צריכים לדעת שבדור הזה יש נשמות גבוהות, נשמות של גאולה, שצמאות מאוד לאור האלוקי הגדול שיופיע בשלמותו בחזרת השכינה לציון. רובם לא יודעים את מקור צמאונם, ומנסים למלא את החלל על ידי ריגושים זולים הקלים להשגה. בכוחנו להנחות את ילדינו באמצעות מתן דוגמה אישית, על ידי שאנו מקרינים את השמחה שבעבודת ה', אולם יהיה עליהם לגלות-מחדש את התורה בכוחות עצמם.

באשר לבנינו ולבנותינו, אני רוצה שהם ידעו כי הם ילדים נפלאים וברוכי-כישרונות, אולם, כמי שהיה שם, מתחת לשלחן, ובחסדי שמים ברח משם, אני חוזר ואומר: תדעו לכם, אחים, שמריחואנה יכולה להרוג!