חוקי הווטסאפ
חוקי הווטסאפאיור: דקלה שגיב

לפני די הרבה זמן כתבתי כאן טור אנטי-סמארטפון מובהק. תיארתי כמה נהדר לבקש מאנשים הוראות ולא לסמוך על ווייז, ואפילו השתעשעתי בטעויות של התפילון.

אבל כמובן, אחרי שכתבתי את הטור נכנעתי לקִדמה ונפלתי שדודה למרגלות האנדרואיד הקטן והממכר שלי.

השימוש היומיומי לא הפך אותי לחסידה של המכשיר, להפך. אני לא יכולה להכחיש שהוא אכן מסייע מאוד, וכאן המקום להתנצל בפני יוצרי התפילון שהצילו בשבילי בינתיים אינספור יעלה ויבואים; גם הווייז הוא דבר טוב ומועיל, כל עוד הוא לא משתגע; והמוביט הוא יישומון נהדר לנוסעים בתחבורה הציבורית, למרות שהוא שלח את הבת שלי לצעדה רגלית של שלוש מאות וארבע עשרה דקות מחיפה לחדרה.

אז מה רע? העובדה שאני מקבלת לנייד מיילים, למשל. אני באמת צריכה לבטל את זה, כי יותר מדי סידורים חשובים נשכחו מלב בגלל שהמייל הגיע בזמן לא מתאים. או מסך המגע. מי המציא את הדבר המכשיל הזה? כשחייגתי מבלי משים לאמא שלי, ושמעתי אותה עונה מתוך הכיס שלי, זה סתם היה מצחיק. אבל לחייג בטעות, פעמיים ברציפות, למחנך של הבן, זה ממש לא נעים.

אבל המכה הכי גדולה לטעמי היא הווטסאפ. זה סבבה כלוח מודעות זמין, או כדרך לשליחת תמונות של נכדים. אבל כאמצעי תקשורת אישי, אני לא אוהבת אותו. אז למה אני בכל זאת מוצאת את עצמי מבזבזת זמן בניסיונות הקלדה כושלים במקום פשוט להרים טלפון? שאלה טובה. מין הרגל עקום. שלא נדבר על סכנת הפדיחה הנוראית כששולחים הודעה לקבוצה הלא נכונה.

בכלל, ווטסאפ גורם לי להרגיש יצור אנטי-חברתי. עד שהתחברתי דווקא חשבתי שאני בן אדם חביב, אבל מאז שמצאתי את עצמי שייכת לקבוצות כחול הים, גיליתי כמה אני סוציומטית. נראה לי שאחת הבעיות היא הקוד החברתי שהתפתח מעצמו סביב השימוש ביישומון הנודניק הזה. אולי אם היו מחוקקים כמה כללים נגדיים, הייתי מסתדרת איתו טוב יותר. הנה רשימה ראשונית, אתם מוזמנים להוסיף עוד משלכם.

* איסור גורף יחול על ריבוי הודעות "מזל טוב", "יישר כוח" וכדומיהן בפורום קבוצתי. שהראשון ייצג את כולם, ומי שממש לחוץ לו להוסיף איחולים מוזמן לברך בפרטי. או שמא אתה אפילו לא מכיר את מי שאתה מברך אותו? טוב להיות מפרגן ונחמד, אבל לא אם הנחמדות הזאת חופרת לקבוצה שלמה של אנשים בשכל.

* אנא, במטותא, בלי ויכוחים אידאולוגיים. זה באמת אחד הנוראיים, לקרוא את כל העולבים והנעלבים והניסיונות של משכיני השלום. חברים, תשאירו את זה לספסל בגינה.

* שהמסר לא יעלה על ארבע שורות. אוקיי, חמש. אם אתם שולחים משהו ממש ארוך, רק משועממים או מנומסים במיוחד יטרחו לקרוא.

* כנ"ל לגבי הודעות מוקלטות. אני מבינה את הצורך להשתמש בהן כשקשה להקליד, אבל צאו מנקודת הנחה שמהצד השני לא בטוח שיקשיבו למה שאמרתם. בפעמים שפתחתי הודעות כאלה, הן בדרך כלל הכילו שלושים ושבע שניות של קולות רקע.

* ואפשר בבקשה לוותר על הקטע של תיקון טעויות ההקלדה? זה יותר מדי מזכיר לי הכתבות ביסודי. מצדי, כדאי להשאיר את המנהג רק למקרים שבאמת יצא לכם קשקוש, או שמתקן האיות המחוצף לא ירד לסוף דעתכם. בדרך כלל אנשים מספיק אינטליגנטים כדי להבין מה רציתם. וחוץ מזה, מי שפקשש בפעם הראשונה, חזקה עליו שיפקשש שוב בשנייה. ככה זה אצלי לפחות.

מראית אוזן

לא רק הטכנולוגיה הסלולרית מסבכת את החיים. קחו את שבת המלכה - אני לא יודעת למה זה, אבל בתקופה האחרונה, כמעט כל שבוע אנחנו מצליחים ליפול עם איזה מכשיר שדולק או כבה בניגוד לרצוננו. פעם זה האור במקרר שנשכח או הודלק בשבת בטעות, פעם זה האור בסלון שנשכח או שכובה בנגיחת מרפק בלתי זהירה. פעם זה הכיריים החשמליות, ופעם זה התנור. אבל השבת, זאת באמת לא הייתה אשמתנו.

בימי שישי, לפעמים אנחנו משמיעים מוזיקת רקע בווליום מכובד במחשב שבסלון, כדי להנעים את ההכנות לשבת. השבוע שמנו שירים בתחנה אינטרנטית דתית, ובאמת, בין ניקוי השיש לשפשוף הכיור, היה כיף לשמוע שירי קודש.

התוכנית נגמרה וגם השידורים, שקט השתרר והשבת נכנסה. הכול היה נהדר, עד שתים עשרה ורבע בלילה. "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה..." צלילים רמים בקעו לפתע מהרמקולים בסלון, והקפיצו את הבת שישבה וקראה לתומה ספר. בת נוספת התעוררה מהרעש הבלתי צפוי, תוהה מי עושה מסיבה באמצע הלילה, ואם כבר, אז למה בתוך הסלון שלנו? היא קמה ועטפה את הרמקולים בחלוקי אמבטיה וסוודרים, אתם בטח מכירים את הנוהל משעונים מעוררים סוררים.

טוב שאחד המתעוררים למד ביסודיות הלכות שבת, והנמיך את הקול למינימום האפשרי. רק הד רחוק של "בואי בשלום עטרת בעלה" עדיין זמזם דרך הסוודר בשעות הבוקר, ועד שהתיישבנו לסעודה המוזיקה כבתה לגמרי.

ניסינו לנחש מה פשר התופעה המוזרה, כי ברור הרי שבתחנה לא עובדים חלילה בשבת. הפרלמנט המשפחתי הציע שתי אפשרויות: או שהתחנה משדרת ליהודי הגולה הדוויה, או שהיא פועלת על טייס אוטומטי, ולא לקחה בחשבון שיש מבולבלים שמשאירים את המחשב דלוק בשבת.

"וי, וי, תארו לכם מה חשבו עלינו השכנים", אמר מישהו, "רמתי עושים מסיבות עם מוזיקה בקולי קולות בליל שבת..."

"לא נראה לי", ענתה הבת, "אם היינו עושים מסיבה, היינו שמים בן אל וסטטיק, לא שירי קרליבך".

[email protected]