ייתכן שלא שמתם לב, אבל בשבוע שעבר קיבלנו תשובה לשאלה מהו משך הזמן הקצר ביותר ביקום.
והתשובה: זהו הזמן שחולף מהרגע שבו הפרשנים מבטיחים ניצחון של הילארי ועד לרגע שבו הם מסבירים מדוע ניצח טראמפ. בעצם לא, יש תשובה מדויקת יותר: זהו הזמן שחולף מהרגע שבו הפרשנים מכים על חטא נבואותיהם המוקדמות ועד לרגע שבו הם מספרים בביטחון כיצד עומד הנשיא הנבחר להפר את כל הבטחותיו ולאכזב את הימין בישראל.
הניצחון של דונלד טראמפ, שתפס את כולם בהפתעה, הוא רק סיומו של תהליך שינוי סדרי העולם. גם אם הילארי קלינטון הייתה לוקחת את הבחירות באלקטור או שניים – עדיין הייתה כאן תופעה מיוחדת שיש לחקור ולהעמיק בה. הסיפור מתחיל כבר בבחירות המקדימות של הרפובליקנים, הבחירות שהפכו את טראמפ למועמד המפלגה.
בדיעבד, לאור השערוריות שנקשרו בשמה של קלינטון, הניצחון הקודם של טראמפ על טד קרוז והכוכב העולה מרקו רוביו נראה כעת מרשים לא פחות. מי שנחשב אז לקוריוז גס רוח, שבז למיעוטים ותוקף חזיתית ובלי פילטרים כל מה שזז, קיבל את קולותיהם של כארבעה עשר מיליון מצביעים רפובליקנים, יותר מקרוז ורוביו ביחד. תחשבו כמה מופרך זה נשמע. זה כמו שאראל מרגלית יהיה מועמד לראשות הממשלה. כן, עד כדי כך מופרך.
אז מה אפשר ללמוד מבחירתו של טראמפ בשני שלבי הבחירות, וכיצד זה קשור לרצח רבין ולאילנה דיין? עוד מעט. נצא עכשיו לפרסומות ועוד דקה נשוב.
למה מהות
כחודש לפני הבחירות פורסמו הקלטות מביכות, שבהן מתבטא טראמפ בגסות רבה כלפי נשים. אפשר רק לנחש שאם ההקלטות היו מתפרסמות יום-יומיים לפני ההצבעה – הילארי הייתה עסוקה כרגע באיוש התפקידים של צוות הבית הלבן. אבל חודש בפוליטיקה ובסדר היום התקשורתי שווה נצח. שלא לדבר על שבעה חודשים שבין רצח רבין לבחירות 1996. לאירועים כאלה, כמו גם לאירועים מינוריים יותר, יש השפעה מסוימת על מקצת הבוחרים. לעתים הם משפיעים עליהם בדרכים מנוגדות, למשל בהצבעות מחאה נגד ההטפה התקשורתית. ועדיין, הדבר החשוב ביותר במערכת בחירות, בעל ההשפעה הגדולה ביותר על התוצאה הסופית, הוא המהות.
קביעה מהפכנית, הא? מי חשב על זה, הצבעה על המהות. לא על האישיות של טראמפ, לא על המיילים של קלינטון, לא על ההתערבות הפוליטית של שרה וגם לא על מכתב התגובה של ביבי ב'עובדה'. אפילו לא על סיפורי ארון הקבורה בהפגנה נגד רבין – נו, תפסיקו עם זה, לאף אחד לא אכפת. כל אלה הם קישוטים במאבק הפוליטי. ברגע שמגיעים אל פתקי ההצבעה, והבחירה היא בין (לפחות) שתי גישות ברורות ומובחנות זו מזו – כל ההתנגחויות האחרות נראות פתאום חסרות חשיבות. טראמפ התמודד פעמיים כראשון בין שווים – לא כי הילארי אישה, ולא כי מרקו רוביו צעיר, ולא כי האמריקנים אוהבים ליצנים. הוא התמודד בהצלחה כי הוא הבטיח שינוי מהותי שאיש לא יכול היה להבטיח, ואנשים האמינו לו, ומאותו רגע כל היתר נדחק הצִדה, נשכח ונסלח.
גם מערכת הבחירות בישראל, עם כל ההבדלים הידועים, הוכרעה באופן דומה. סרטון ה'ביביסיטר' של הליכוד, סרטון ניקיון הכפיים של יאיר לפיד, מופע האימים של ציפי לבני בתוכנית 'מצב האומה', אפילו הוויתור שלה על רוטציה ערב הבחירות – נראה ששום דבר מאלה לא הזיז לבוחרים. ההבדלים האידיאולוגיים הברורים וההבטחות בנושאים מהותיים הם שהכריעו. וכשראש הממשלה התריע מפני הערבים שנעים בכמויות אדירות לקלפי – הוא הצליח לבדל את עצמו בנושא מהותי. הציבור האמין שזה או ביבי או טיבי – לא פרסונלית אלא אידיאולוגית. וכאשר האלטרנטיבה לנתניהו היא קואליציית שמאל-ערבים – תמיד קל יותר למשוך קולות גם מימין.
הבעיה המרכזית
אבל יש גם צד שני. כהונתו הממושכת של בנימין נתניהו קצת משכיחה מאיתנו את כישלונותיה היחסיים של המפלגה בהנהגתו. ארבע פעמים נבחר נתניהו לראשות הממשלה, אבל רק בשתיים מהן הפך את הליכוד למפלגה הגדולה ביותר. וזה בעידן שבו אין לימין אופוזיציה של ממש. אפילו בבחירות 2009, אחרי קדנציה בעייתית במיוחד של ממשלת קדימה, הצליח נתניהו להביא פחות מנדטים מציפי לבני. מובן שהייתה לכך השפעה ישירה על הרכב הקואליציות שבנה, על היכולת לייצב אותן או ליצור מהפכות ושינויים במסגרתן.
בניגוד למה שנהוג לספר בתקשורת, ההליכה של נתניהו למרכז פוגעת בו יותר משהיא מסייעת לו. כאשר הצדדים הפוליטיים מתקרבים ונעשים דומים זה לזה, כך גם שיקולי הבחירה מאבדים קשר עין עם הפערים המהותיים. נתניהו, בדומה לאריאל שרון בעבר, עדיין ניזון אלקטורלית מהכישלונות המדממים של ממשלות השמאל ומההתעקשות שלהן להמשיך ולהיאחז באותן עמדות לא רלוונטיות. אבל אם נתניהו היה מתמקד במהות באופן אמין יותר ומבדל את עצמו באופן ברור יותר, לא היה לו צורך להכניס לממשלותיו השונות את מופז, ברק, לבני ואבישי ברוורמן. כן, היה פעם שר כזה.
ברגע שהבדלי ההשקפות ברורים, ברגע שהאדם יודע לאיזו דעה הוא עומד להצביע – כל היתר זה פינאטס. אבל כשמתמודד נזקק למסרונים בהולים נגד ערבים כדי להציל את הבחירות מול יריב כמו בוז'י הרצוג, כנראה הוא איבד משהו בדרך. או את הדרך.